בשנת 2007 מדינת ישראל חתמה על "האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות",[1] אמנה שמטרתה הגנה על זכויות אנשים עם מוגבלות בה התחייבו המדינות החתומות עליה לקדם שוויון זכויות של אנשים עם מוגבלות – בכלל זה כבוד, אוטונומיה, שילוב, נגישות, עבודה, חינוך בריאות, ביטחון סוציאלי ועוד.
למעשה האמנה מהווה חלק ממאמץ כלל עולמי לקדם שינוי תפיסה מעמדה הנוקטת במתן עזרה מתוך רחמים לאנשים עם מוגבלות לעמדה של מתן שוויון זכויות מלא . מדינת ישראל אשררה את האמנה בשנת 2012 ובהזדמנות זו גם מינתה את נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לגוף האחראי על יישום האמנה ושמירה על זכויות אנשים עם מוגבלות כפי שעוד נראה בהמשך.
על פניו נשאלת השאלה מדוע היה צורך באמנה המגנה על זכויות אנשים עם מוגבלות בשעה שמדינת ישראל הוקמה מלכתחילה כמדינת רווחה שזכויות חברתיות בסיסיות חרוטות על דגלה וכבר בהכרזת העצמאות[2] הובטחו קיום בכבוד וקבלת שירותים בסיסיים, כדוגמת הזכות לפרנסה ולתעסוקה, הזכות לחינוך, בריאות ושירותי רפואה, דיור ועוד.
יתכן וחלק מהתשובה נעוץ בעובדה שאותה הכרזת העצמאות לא קיבלה מעמד של נורמת על חוקתית במשפט הישראלי, למרות שהיא שימשה בעבר ועדיין משמשת כיום בסיס לפיתוח מגילת זכויות האזרח על ידי בית המשפט העליון אשר במרכזה עומדת הזכות לשוויון.
1. מבוא
2. מעורבות אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה
3. מקורות אפשריים לאפליית אנשים עם מוגבלות
4. זכויות, שוויון ואפליה
4.1. זכויות
4.2. שוויון
4.3. אפליה
5. כיצד מתמודדת החברה עם אפליית אנשים עם מוגבלות
5.1. מדיניות משפטית
5.2.נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות
6. עידוד העסקה ועבודה של אנשים עם מוגבלות
6.1. חוקים שמטרתם התמודדות עם נכות באמצעות תגמול כספי או שירות
6.2. החוק לשילוב נכים בעבודה "חוק לרון"
7. משפט משווה
7.1. ארצות הברית
7.2. נורבגיה
8. סיכום
ביבליוגרפיה
