"מדינת ישראל ... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות..."[1].
מן האמור לעיל עולה שמדינת ישראל הוכרזה – עוד בעת הקמתה במגילת העצמאות, כמדינת רווחה אשר חרטה על דגלה הבטחת זכויות חברתיות בסיסיות לכל אזרחיה ומבקשת להבטיח קיום בכבוד ואפשרות לקבלת שירותים אלמנטריים וסיסיים לרבות הזכות לתעסוקה, לחינוך, לבריאות, דיור, שירותים רפואיים ועוד.
אחת הזכויות הבסיסיות במדינת רווחה, כפי שעוד נראה להלן היא הזכות תעסוקה או הזכות להתפרנס בכבוד בתנאי עבודה ראויים, זכות הכוללת בחובה שלל זכויות נוספות, חלקן עוסקות בתנאי העבודה ממש (יום מנוחה שבועי, מכסת שעות עבודה מוגבלת, תנאי פנסיה, הזכות לחופשת מחלה ועוד,. וחלקן רחבות יותר ועוסקות למעשה ביחס לו זכאי העובד – ובכלל זה הזכות ליחס הוגן ושוויוני. כאן המקום לציין שמדינת ישראל מקדישה לצורך שמירה על זכויות חברתיות הנ"ל – שוויון בכלל זה - תקציב לא מבוטל. כדי לסבר את האוזן יודגש כי הצעת תקציב המדינה לשנת 2019 ביקשה לייעד סך של 175,803,284 ש"ח למען סל השירותים החברתיים[2]. ואולם, על אף זאת, קמה בשנת 2011 מחאה חברתית שכונתה "מחאת הדיור והאוהלים", בין היתר, מתוך תחושת חוסר צדק חברתי ואי שוויון והולידה את דו"ח ועדת טרכטנברג.
1. מבוא
2. שוויון ואפליה
2.1. זכויות טבעיות, פוליטיות וחברתיות
2.2. זכות השוויון
2.3. שוויון הזדמנויות בעבודה
3. חוקי שוויון בישראל
3.1. מדיניות חברתית
3.2. חוקי מגן בישראל
3.3. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה
4. פערי שכר מגדריים
4.1. נתונים אודות פערי שכר בין נשים וגברים בישראל
4.2. הסיבות לפערי השכר בין גברים ונשים
4.3. התמודדות עם תופעת פערי השכר
5. משפט משווה
5.1. נתונים גלובלים באשר לפערי שכר מגדריים
5.2. הסיבות לפערי שכר מגדריים גלובלים
5.3. מסקנות הדו"ח העולמי
5.4. נציבויות שוויון הזדמנויות בעבודה ברחבי העולם
6. סיכום
