"מדינת ישראל ... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום ... תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות..."[1].
קטע זה הלקוח מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל מהווה תשתית נורמטיבית היסטורית לזכויות במשפט הישראלי[2]. ממנו עולה כי מדינת ישראל הוכרזה – עוד במועד הקמתה כמדינת רווחה אשר חרטה על דגלה מתן זכויות חברתיות בסיסיות לכלל אזרחיה ומבקשת להבטיח להם קיום בכבוד וקבלת שירותים אלמנטריים ובסיסיים - הזכות לתעסוקה, לחינוך, לבריאות, דיור, שירותים רפואיים ועוד בכלל זה.
יצוין כי אומנם הכרזת העצמאות לא זכתה למעמד של נורמת על חוקתית במשפט הישראלי, אך אין ספק כי היא שיחקה תפקיד מפתח בניסוח מגילת זכויות האזרח פרי עטו של בית המשפט העליון כשבמרכזה עומד הזכות לשוויון[3]. מעניין כי חצי שנה לאחר עיגונה בהכרזת העצמאות, זכתה הזכות לשוויון לעיגון בינלאומי במסגרת "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם"[4].
אחת הזכויות הבסיסיות במדינת רווחה הינה הזכות לשוויון חברתי ומדיני ובכלל זה הזכות להתפרנס בכבוד, בתנאי עבודה נאותים, זכות החובקת בתוכה שלל זכויות נוספות, חלקן עוסקות בתנאי העבודה ממש (מנוחה שבועית, מכסת שעות עבודה, תנאי פנסיה, הזכות לחופשת מחלה ועוד וחלקן רחבות יותר ועוסקות למעשה ביחס לו זכאי העובד – כגון הזכות ליחס הוגן ושוויוני.
1. מבוא
2. שוויון ואפליה
2.1. זכויות טבעיות, פוליטיות וחברתיות
2.2. זכות השוויון
2.3. שוויון הזדמנויות בעבודה
3. חוקי שוויון בישראל
3.1. מדיניות חברתית
3.2. חוקי מגן במשפט ישראלי
3.3. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה
3.4. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות
4. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות
4.1. היסטוריה חקיקתית
4.2. פרקים עיקריים
4.3. התפתחות הפסיקה לאחר חוק שוויון זכויות
4.4. נציבות שוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות
5. אפליית בעלי מוגבלויות
5.1. מעט נתונים
5.2. סיבות אפשריות לאפליית בעלי מוגבלויות
6. סיכום
ביבליוגרפיה
