הפליית נשים בקבלה לעבודה

מדינת ישראל "... תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות"[1].

מדינת ישראל הוקמה כמדינת רווחה, המבקשת לדאוג לזכויות חברתיות בסיסיות של כלל אזרחיה, חינוך, בריאות, ותעסוקה ועוד.

מדינת ישראל מקדישה תקציב לא מבוטל לטובת שירותים חברתיים אך יש הטוענים שעל אף זאת, קיימת נסיגה מאחריות המדינה לאזרחיה.

המחאה החברתית שקמה ב-2011, מתוך תחושת אי צדק חברתי הושתתה, בין היתר, על תחושת אי שוויון והולידה את דו"ח ועדת טרכטנברג אשר קבע כי על מדינת רווחה להציב יעדים חברתיים לרבות הגדלת התעסוקה, שילוב אנשים עם מוגבלויות וקבוצות מופלות בשוק העבודה, הקטנת העוני ואי השוויון, יצירת מערכת אכיפה של חוקי העבודה וחוקי מגן של משפט העבודה והגברת האכיפה באמצעות חקיקה[2].

דיני השוויון פותחו על בסיס קריטריונים שונים אשר אחד החשובים שבהם הוא המין. מכאן שאפליה על בסיס מין הפכה לאפליה אסורה.

במהלך עבודה זו אנו נסקור את החקיקה שנועדה להבטיח שוויון במדינת ישראל, נתמקד בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה[3] (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות"), נערוך סקירה היסטורית של החוק ולבסוף ננסה לעמוד על הגורמים לאפליה בקבלת נשים בעבודה.

1.        מבוא

2.        זכויות, שוויון ואפליה

2.1.         זכויות

2.2.         הזכות לשוויון ושוויון הזדמנויות

3.        חוקי שוויון בישראל

3.1.         אפליה מבוססת גיל – חוק שירות התעסוקה

3.2.         אפליה מבוססת מוגבלות – חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

3.3.         אפליה על בסיס מין 

3.3.1.          חוק שיווי זכויות האשה

3.3.2.          חוק עבודת נשים

3.3.3.          חוק שכר שווה לעובדת ולעובד

3.3.4.          חוק גיל פרישה

4.        חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988

4.1.         היסטוריה חקיקתית

4.2.         הוראות החוק

4.3.         נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה

5.        שוויון הזדמנויות בקבלת נשים לעבודה

6.        סיכום

7.        ביבליוגרפיה