בעבודה אבקש לדון בהלכה שנקבעה לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אוניפארם[1]. בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון, כי כאשר הוגשה לרשם הפטנטים בקשה לרישום פטנט כאשר ברור שאין לבקשה סיכוי להתקבל, ומטרת הבקשה הייתה רק בשביל להרתיע את המתחרים העסקיים מלנצל את הפטנט עד להכרעת הרשם בבקשה, עומדת למתחרים העסקיים עילת תביעה כנגד מבקש הרישום מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט קבע כי ניתן להחיל את דיני עשיית עושר ולא במשפט גם במקרה של הפרת כללי תחרות שהביאה להתעשרות של המפר, למרות שלא מדובר בנטילה ישירה של רכוש המתחרים, אלא רק בהתעשרות שצמחה למפר בעקבות צמצום התחרות.
בית המשפט קבע כי במקרים כאלה ניתן יהיה לבסס תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט רק כאשר מתקיים יסוד נפשי מחמיר של כוונה אצל מבקש הרישום, כלומר כאשר ברור שהוא התכוון להטעות את הרשם ולהתעשר שלא כדין על חשבון המתחרים. יסוד הכוונה מתקיים כאשר מבקש הרישום ידע שבקשת רישום הפטנט לא תתקבל, אולם הוא הגיש אותה בכל זאת כדי להרוויח את "תקופת הביניים" שבין הגשת הבקשה לבין דחייתה על ידי הרשם, שבה המתחרים יחששו לנצל את הפטנט בשל החשש כי הרשם יקבל בסופו של דבר את הבקשה והמבקש יוכל לתבוע מהן פיצויים רטרואקטיביים בגין ניצול הפטנט החל ממועד הגשת הבקשה.
מבוא
פס"ד אוניפארם
הקשר הסיבתי
יסודותיה של העילה של עשיית עושר ולא במשפט
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
