מבחינה פרוצדוראלית דוד צודק בטענתו והגשת הבקשה לקבלת המידע על ידי דוד נעשתה כדין. לפי סעיף 7(א) לחוק חופש המידע[1]: "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". תגובתו של הממונה על חופש המידע במשרד הכלכלה והתעשייה איננה מתיישבת עם הוראות החוק הקובע בסעיף 7(ו): "החליטה הרשות הציבורית לדחות את בקשת המבקש, כולה או חלקה, תשלח למבקש הודעה בכתב שתפרט את נימוקי ההחלטה, ותיידע את המבקש על זכותו לעתור נגד ההחלטה". על פי האמור, לא פורטו הנימוקים בתשובת הממונה, ולא ניתן לדוד המידע בדבר זכות העתירה על ההחלטה.
עניין ההנמקה התבאר בפסה"ד בעניין שפירא[2] שם נקבע כי מקום בו לא פורט בחוק הרלבנטי כי הרשות מוסמכת לקבל החלטה "לפי שיקול דעתה" או "ללא נימוקים מיוחדים", הרי שהרשות הציבורית חייבת לנמק את החלטתה בסירובה למסור מידע. הכלל העולה מפסה"ד הוא, כי חובת ההנמקה חלה ככלל על רשות מנהלית למעט מקרים בהם החוק פוטר אותה במפורש מחובת ההנמקה.
סעיפים 8 ו-9 לחוק מגדירים את המקרים בהם הרשות הציבורית רשאית לדחות בקשת מידע ואת המקרים בהם אסור לה למסור מידע. ככלל יאמר כי רשימת המקרים כוללת המצאת מידע שדורש משאבים רבים על מנת להמציאו למבקש, או מקרים בהם מסירת המידע עלולה לפגוע ברשות או במוסדות מנהליים או בצד ג'. על פניו נראה כי המידע שנתבקש על ידי דוד איננו נופל באף אחד מהמקרים המפורטים בסעיף 8 ואשר דורש הקצאת משאבים מיוחדים לשם המצאת המידע.
אמנם בסעיף 9(א)(3) נקבע החריג של מידע שעלול לפגוע בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות. במקרה זה אסור לרשות למסור את המידע והעניין איננו נתון לשיקול דעתה. בהמצאת שמותיהם הפרטיים של המעסיקים ומבקשי העבודה יש מידע פרטי, אך יקשה לטעון כי מדובר בפגיעה של ממש בפרטיות. לא ניתן להצביע מבחינה אובייקטיבית על פגם כלשהוא הדבק באדם לאחר שפורסם כלפיו כי הוא מבקש עבודה או מחפש עובדים.
