1. אין ספק כי תקנות הממשלה פוגעות בזכויות יסוד, כמו חופש התנועה בתוך המדינה, הזכות לצאת ולהיכנס לישראל (הזכות להיכנס היא רק לאזרח המדינה), זכות ההפגנה וההתקהלות, חופש העיסוק, הזכות לפרטיות (בשל מעקב השב"כ), ועוד. כאשר יש פגיעה ממשית בזכויות המוגנות, על מנת שהפגיעה בזכויות היסוד תעמוד במבחנים חוקתיים עליה לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה (פס"ד המפקד הלאומי[1]). פסקת ההגבלה קבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והיא רלוונטית לזכויות היסוד שבחוק יסוד זה ולזכויות יסוד הנובעות מחוק זה גם אם אינן מנויות בו במפורש (כמו למשל הזכות להתקהל), ופסקת ההגבלה קבועה גם בחוק יסוד: חופש העיסוק והיא רלוונטית לעניין הפגיעה בזכות היסוד לחופש העיסוק הנגרמת בשל ההגבלות על פתיחת עסקים שאינם חיוניים, ובשל ההגבלה שבתקנה החדשה על צמצום העובדים החיוניים ל-10%.
2. אם ההגבלות מבוססות על תקנות לשעת חירום ולא על חוק הקורונה הגדול אז לא מתקיים התנאי הראשון שבפסקת ההגבלה, כי ההגבלה לא נעשתה בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בו. עדיין אין משמעות הדבר כי ההגבלה לא תקפה, מאחר וחוק יסוד: הממשלה מסמיך את הממשלה להתקין תקנות לשעת חירום, שיש להן תוקף כמו של חקיקה ראשית. אולם גם תקנות שכאלה כפופות למבחנים חוקתיים.
3. הטענה שאפשר לטעון כנגד תקנה שכזו, ככל שתותקן, היא כי היא איננה חוקתית מאחר והיא פוגעת בשוויון. כאמור לעיל, בפס"ד קעדאן נקבע כי עיקרון השוויון הוא מערכיה של מדינת ישראל, שכל רשויות השלטון מחויבות אליו. בפס"ד זה, ובפס"ד כפר ורדים, נקבע כי עיקרון השוויון אוסר על הפליה, שמהותה הוא יחס שונה לשווים, שנעשה בצורה שרירותית וללא צידוקים ענייניים שנובעים משונות רלוונטית.
