ראשית יש לבחון את תוקפו של החוק, לאור זכויות היסוד המנויות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. בבואנו למנוע ממשרד התקשורת לעיין בקבצי הוידאו, ניתן לטעון כנגד חוקיותו של החוק המדובר, בשל היותו פוגע בזכויות יסוד המנויות בחוקי היסוד.
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כולל בתוכו את הזכות לפרטיות שהיא חלק מחירות האדם. סעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו[1] קובע: " כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". עוד קובע בסעיף 7(ד): "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו". זכות לפרטיות נפגעת על ידי כך שמשרד התקשורת רשאי על פי החוק לעיין בכל זמן בתכתובות של מיילים של אנשים פרטיים ובעצם חושף את התבטאויותיהם האישיות.
ניתן גם לטעון כי החוק המדובר פוגע בזכות לחופש העיסוק הקבוע בחוק יסוד חופש העיסוק, בכך שהוא מונע מראש אפשרות של אנשים המעוניינים להתפרנס מהפצת סרטונים אלו את האפשרות להמשיך ולעסוק בכך. זאת בהנחה וליוצרי הסרטונים קיים אינטרס כלכלי בהתקיימותם של סרטונים אלו והם מפיקים רווחים ביצירתם ופרסומם ברשת.
מנגד, המשיבים בעד החוק יטענו כי החוק המדובר מגן על הזכות החוקתית לשיויון. בפרשת מילר נקבע כי הזכות לשיוויון הינה חוקתית ונגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אפליה הינה משפילה ובכך פוגעת בכבוד האדם. מטרת החוק המדובר היא למנוע פגיעה ברגשות האוכלוסיה האיסלמית במדינה ולמנוע אפליה בהם, ובכך מקיים החוק את הזכות הבסיסית והחשובה הזו. מטרה נוספת לחוק היא בשמירה על הסדר הציבורי ובמניעה מראש של תחושות קשות בקרב אולוסיות איסלמיות מה שעלול לגרום לתסיסה בציבור ולסכנה לשלום הציבור. הנחה זו מבוססת על התקריות האלימות שכבר קרו ברחבי העולם בעקבות פרסומים של סרטונים דומים.
