חלק א
"הזכות לקבלת מידע על פעילותן של רשויות ציבוריות היא מאבני היסוד של חברה חופשית. היא נוגעת לעצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, היא מזינה את חירות הביטוי וניזונה ממנה, והיא משקפת את התפיסה המשפטית שלפיה הרשות כנאמן הציבור מחויבת לדאוג לציבור ולא לעצמה במילוי תפקידיה. שקיפות פעולותיהן של רשויות השלטון מאפשרת לאזרחים להתחקות על פעולות אלה ועל השיקולים שעמדו בבסיסן ולבקרן, ככל שהדבר דרוש, והיא תורמת תרומה מכרעת ל"ההיגיינה הציבורית" ולשיפור איכותה של פעולת הרשות"[1].
דברים אלו שנאמרו על ידי בית המשפט העליון משקפים את האינטרס הציבורי העומד בבסיסו של חוק חופש המידע (להלן: החוק). החוק קובע בסעיף 1: "לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה"[2]. הכלל העומד בבסיס זכותו של האזרח לקבל מידע מרשות ציבורית, כפי שנקבע בפסיקה, קובע כי יש לצאת מתוך נקודת מוצא לפיה הרשות הציבורית מחויבת למסור מידע אלא אם כן היא יכולה להציג שיקולים משמעותיים שפוטרים אותה מהצגת המידע[3].
חלק ב
סעיף 14 מונה את הגופים שאינם מחויבים להוראות החוק. גופים אלו אינם מחויבים במסירת מידע ואינם מחויבים בהנמקת החלטתם. די בתגובת המשרד לכלכלה ותעשייה כי הוא מסרב למסירת המידע עקב כך שאיננו מחויב לכך על פי החוק.
בפסה"ד בעניין ג'ולאני[1] נקבע כי על אף החריג בסעיף 14(א)(9) שלא מחייב חשיפת מידע על ידי המשטרה, יש מקום לקבל את עמדת העותרים לקבלת מידע בשעה שבה המידע המבוקש עבר עיבוד על ידי הפרקליטות ואף על ידי התביעה המשטרתית. הפרקליטות היא גוף נפרד מהמשטרה ועל אף שהיא עושה שימוש בחומרי חקירה שנתקבלו מהמשטרה, ייתכן והיא תהיה מחויבת למסור חומרים אלו לידי העותר. בעניינינו בקשתו של דוד לקבל את דוחות הדיונים במשרד הכלכלה והתעשייה אכן נופל בגדרי החוק שפוטר את המשרד לכלכלה ותעשייה ממסירת המידע, אך לגבי הדוחות של ועדת הכלכלה של הכנסת, שאיננה נמנית על אחד מהגופים המוחרגים בסעיף 14, יש מקום לקבל את העתירה ולהורות למשרד הכלכלה והתעשייה למסור את המידע לדוד, אף אם המידע עבר עיבוד ועריכה במשרד הכלכלה והתעשייה.
