על אף השיח הפוליטי, המשפטי והציבורי שהתפתח במדינת ישראל בשנים האחרונות בכל הנוגע למעמדם החוקתי של הזכויות החברתיות, זכויות אלה טרם הוכרו על ידי המחוקק הישראלי כזכויות בעלות אופי חוקתי. עבודה זו תידון בשאלת הצורך בהכרה בזכויות החברתיות כזכויות חוקתיות ובשאלת תפקידה של המערכת השיפוטית בקביעת מעמדן של זכויות אלה, הגנתן ואכיפתן כחלק מזכויות חוקתיות.
נושא ההכרה בזכויות חברתיות כזכויות חוקתיות, איננו דבר אוונגרדי, אלא מעסיק מלומדים מכובדים מזה שנים רבות שנתנו דעתם בעניין, ולפי אליבא דכולי עלמא, גישה ליבראלית מסורתית, לפיה יש להבדיל בין זכויות אזרחיות-פוליטיות (כמו הזכות לחופש הביטוי או הזכות לבחור ולהיבחר) לבין זכויות חברתיות-סוציאליות (כמו הזכות לדיור הולם, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך ועוד) – אבד עליה הכלח.
עם זאת, אי הגדרה של הזכויות החברתיות באופן רשמי (במסגרת חוקי יסוד) כזכויות בעלות אופי חוקתי, מעורר שיח מתמשך בכל הנוגע למעמדם וכוחם ביחס לזכויות הפוליטיות, שכן אלה האחרונים קיבלו ביטוי בחוקי היסוד והצורך בהגנתן אף פורש בהרחבה בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון.
כפי שיפורט להלן, ניכרת זהירות מצידה של המערכת המשפטית בכל הנוגע להענקת מעמד חוקתי לזכויות חברתיות באמצעות הפסיקה. הסיבה לכך היא ששופטי בתי המשפט, נוכח העדר הפעולה המתבקשת מצידו של המחוקק בכל הנוגע להסדרה רשמית של מעמדם החוקתי של הזכויות הסוציאליות, נזהרים מלהפר את עקרון הפרדת הרשויות ולקחת על עצמם הן תפקיד של מחוקק והן את תפקידה של הרשות המבצעת (שכן קביעה שיפוטית חד-משמעית כי זכויות חברתיות הן זכויות חוקתיות עלולה לשנות את המדיניות הכלכלית של הממשלה).
