רצ"ב דוגמאות הממחישות את המגבלות שיצר בית המשפט על המשפט המינהלי, מגבלות הפוגעות ביכולת זרועות המינהל השונות למלא את תפקידן.
סבירות שיקול הדעת המינהלי - על פי ההלכה הפסוקה שיקול הדעת המינהלי מחייב את הרשות לפעול בהגינות וביושר, אוסר עליה לפעול מתוך שרירות, הפליה, משוא-פנים, ניגוד עניינים, חוסר תום-לב או חוסר סבירות, ודורש ממנה לשקול את כל השיקולים הנוגעים לעניין ושיקולים אלה בלבד. [1] השופט ברק הרחיב את תחומי התפרשותה של עילת הסבירות, וקבע כי החלטה מנהלית עשויה להיחשב בלתי-סבירה – גם כאשר התקבלה בסמכות, על יסוד שיקולים ענייניים ורלבנטיים, וזאת כאשר הרשות לא נתנה "משקל ראוי" לאינטרסים השונים שבהם עליה להתחשב. העובדה כי הפסיקה קבעה "מונח שסתום" של "אי סבירות קיצוני" כנימוק להתערבות בהחלטות הרשות, מאפשרת לביהמ"ש להתערב בהחלטת הרשות גם מנימוקים שאינם משפטיים. העילה שעניינה אי-שקילת שיקולים רלבנטיים, היא אמורפית, ומהווה מס שפתיים". כיצד במישור המעשי יכול שופט להבחין באופן ברור בין מצב שבו הרשות המינהלית שקלה שיקול רלבנטי, אך נתנה לו בנסיבות העניין משקל זניח, לבין מצב שבו הרשות לא נתנה כל משקל לשיקול זה? באופן זה המונח העמום של "מתחם סבירות" גורם לכך כי במבחן התוצאה, מחליף ביהמ"ש את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות. כך למשל בהסתמך על "מונח שסתום" של "חוסר סבירות קיצונית" החליף ביהמ"ש את שיקול דעתו בשקול דעת הרשות והורה לראש ממשלה לפטר סגן שר מתפקידו.[2] למרות שהחוק הסמיך את ראש הממשלה להפעיל שקול דעת בעניין זה.
