הגישה הרווחת הינה כי להכרזת העצמאות יש מעמד של "אקט מדיני בעל משמעות משפטי", אולם ברוב פסקי הדין ובספרות נאמר כי הכרזת העצמאות איננה החוקה של מדינת ישראל. בחלק השני של הכרזת העצמאות נקבע במפורש כי האסיפה המכוננת תחוקק את החוקה של מדינת ישראל, כך שההכרזה עצמה מעידה על עצמה כי היא איננה מהווה חוקה של המדינה. בפרשת זיו נאמר על ידי בית המשפט כי "הכרזת העצמאות אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים, או ביטולם"[1]. בפרשת אל-כרטובלי נאמר: "בית המשפט לא קיבל את הטענה, כי הכרזת העצמאות מהווה את החוקה, שלאורה יש לבחון את כשרותם של חוקים בטרם נקבעה על ידי האסיפה המכוננת, החוקה היסודית, אשר עצם ההכרזה מדברת עליה"[2]. עם זאת, בפרשות אלו נאמר על ידי בית המשפט כי הכרזת העצמאות הינה נורמה משפטית, אשר יש לה נפקות משפטית בהצהרה על קיום המדינה ועל שמה של המדינה, בקביעת העקרונות המונחים ביסוד המדינה (העיקרון הציוני והעיקרון הדמוקרטי), בקביעת המוסדות השלטוניים הזמניים ובקביעת המוסדות השלטוניים הנבחרים[3].
גישתו של בית המשפט בתחילה, בפסקי הדין זיו ואל-כרטובלי הייתה כי הכרזת העצמאות איננה קובעת נורמות משפטיות מלבד ההוראות הקבועות בחלק השני עליהן עמדתי לעיל. הבחנה בין החלק השני לבין החלק הראשון והשלישי שבהכרזה, נובע מכך שהחלק השני קובע הוראות המנוסחות כ"כללים" בעוד החלק הראשון והחלק השלישי איננו עוסק בכללים.
