האצלת סמכויות השרים: האצלת סמכות זו הינה בגדר, חריג להנחת היסוד הקובעת כי הסמכות אמורה להיות מופעלת על ידי הרשות המוסמכת עצמה, במקרה זה השרים שכן להם מקנה החוק סמכות, הנובעת מטעמי יעילות. עם זאת בפועל, הרשות המוסמכת אינה יכולה להפעיל בעצמה את כלל הסמכויות המוקנות לה מכוח החוקים השונים, ולעיתים צריכה לאצול סמכותה. ברגע שאצלו השרים את סמכותם, הם ממשיכים לשאת באחריות להפעלת הסמכות גם לאחר מכן[1]. החוק אינו מקנה לשרים הסמכה מפורשת להאציל סמכותם. נקבע בבג"ץ פיליפוביץ[2], כי בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק, קמה חזקה פרשנית האוסרת לאצול את הסמכות. על מנת להפריך את החזקה - ולאפשר אצילת סמכות משתמעת. יש לבחון האם ניתן לפרש את חוק מגן דוד אדום ככזה, ככזה המאפשר להאציל את הסמכות הקבועה בו, למרות היעדר הסמכה מפורשת בחוק (אלא מכוח הסמכה משתמעת בחוק). במקרה זה אין מדובר "בהיעזרות באחר", אלא באצילה לאחר שכן האצילה כוללת גם הפעלת שיקול דעת בנוגע לסמכות. במקרה זה לאור פסיקתו של ברק בפיליפוביץ ניתן לקבוע כי לאור מהות של תפקידם של השרים, האחריות הרבה הכרוכה בכך לציבור כולו, מובילים למסקנה, כי סמכות השרים היא אישית ואינה ניתנת לאצילה. מנגד מכיוון שמדובר באצילה אנכית המשקפת תפיסה ניהולית של הסתייעות בגורמים כפופים. במקרה זה ניתן לומר כי הפעלת שיקול הדעת להפעלת הסמכות בידי הגורם שהוסמך על ידה – נשמרת, שכן השרים אינם "מתפרקים" משיקול דעתם ומסמכויותיהם.
