1. בשאלה נקבע כי חוק תיחום המגורים (להלן: "החוק") מהווה פגיעה בסעיף 15(א) לחוק יסוד: השפיטה. מאפייניו של חוק היסוד מהווים את הבחירה במסלול הסתירה המתאים לבחינה החוקתית מאחר וחוק יסוד זה חסר כל שריון, מהותי וצורני. לפיכך, נדמה כי הכנסת רשאית לחוקק חוק רגיל אשר יעלה לכדי פגיעה בחוק היסוד.
בטרם אבחן את מסלול הסתירה, אבחן את קביעותיהם של שופטי העליון בפרשת בנק המזרחי: שמגר, ברק וחשין:
ראשית, האם לכנסת יש סמכות מכוננת?
השופט שמגר סבר כי הכנסת היא המחוקקת העליונה ואין היא מוגבלת בסמכותה, על כן היא רשאית לחוקק חוק רגיל, חוק יסוד ואפילו חוקה שלמה. עוד טוען שמגר כי הכנסת פועלת על פי תיאוריית שני הכובעים: פעם בכובעה כמכוננת ופעם בכובעה כמחוקקת.
שאלה מס' 2
הערה: מבחני פסקת ההגבלה לא יחולו באופן מחמיר מאחר והזכות הנפגעת (כבוד האדם) היא גרעינית אך מטרת החוק היא להגן על זכויות הנוגעות לאינטרסים לאומיים.
מאחר ונקבע בנתוני השאלה כי סעיף 2 לחוק עולה לכדי פגיעה בחוק יסוד השפיטה, יש להעמידו במבחני פסקת ההגבלה השיפוטית:
1."אלא בחוק" - מתקיים.
2."ההולם את ערכיה של מדינת ישראל"- בעתירתם העלו העותרים כי החוק אינו עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בשל פגיעתו בעקרון כבוד האדם שהיא מאבני יסודה. כל אדם זכאי לבחור בעצמו את מקום מגוריו. סעיף 2 לחוק מהווה פגיעה קשה בזכויות יסוד אלה. פגיעה נוספת היא בחירותו של המועמד לגירוש בבחירת פרנסתו מאחר וישנם רשויות שבהם ניתן אחוזי האבטלה נמוכים או גבוהים ועל כן הסיכויים לאתר מקום פרנסה משתנים בהתאם.
