ראשית אעסוק בשאלה האם לבית משפט השלום יש סמכות לדון בשאלות חוקיות של חוק שקבעה הכנסת. לבית המשפט השלום יש סמכות נגררת לדון בנושא זה. סמכות זאת קנויה מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – [i]1984 כיוון שזוהי סוגיה שהועלת במסגרת הליך המרכזי בו המדינה זימנה את משה מכוח חוק עידוד תחבורה ציבורית בגין עבירה שביצע משה נגד חוק זה.
מנגד, יכולה לטעון המדינה שלא מדובר בסוגיה אגבית להליך המרכזי ולכן לא ניתן להגדיר סוגיה זו כסמכות נגררת של בית המשפט לדון במסגרת ההליך המרכזי שכן מדובר בסוגיה עקרונית שנובעת מעצם החוק ולא ייתכן שבכל הפרה של החוק תיתקף החוקיות של כל חוק.
באשר לשאלה החוקתית האם האיסור להגיע לעבודה למעלה משלוש פעמים בשבוע הוא חוקתי נבחן זאת במבחני חוק יסוד כבוד האדם וחרותו שכן סעיף 2 לחוק המוצג קובע כי לא ניתן להגיע למקום עבודתו באמצעות רכבו מעל שלוש פעמים בשבוע. הגבלה על נסיעה באמצעות רכב כמוה כפגיעה בחירות[ii] ובחופש התנועה של האדם. בנוסף יש בסעיף זה פגיעה קשה בשוויון[iii] שכן ישנה הפליה בין תושבי רמת גן לבין תושבי שאר הארץ הפליה זו הינה הפליה פסולה שכן אינה מותר ואינה עונה על החריגים שנקבעו בפסיקה.
בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ישנה פסקת ההגבלה שלפי סעיף זה כל חוק חדש נדרש לעמוד באמות המידה הקבועות בו. בנוסף נקבעו מבחנים בפסיקה[iv]
