עסקאות מכר טובין בעולם הסחר הבינלאומי הן מורכבות ובעלות מאפיינים שונים ומתחרים. מורכבותם של עסקאות אלו נובעת מהמאפיינים המיוחדים של העסקה הבינלאומית בניגוד לעסקה מקומית. בין היתר ניתן לציין את הצורך בקבלת רישיונות ייחודיים ליבוא ממדינה למדינה, תשלומי מיסים ואגרות מיוחדים, הובלה הנמשכת לעיתים תקופה ארוכה, הבדלי מטבע בין המדינות אליהם משתייכים הצדדים להסכם וכו'.
אמנם מערכות הדינים במדינות מסדירות את האופן בו יש להתייחס אל ההסכמים בין הצדדים ואת פרשנות ההסכמים הראויה. אך לעסקאות בינלאומיות נלווה הקושי הנובע בראש ובראשונה מהעובדה כי הצדדים לעסקה אינם פועלים במדינות בעלות חוק זהה.
כך למשל, לגבי השאלה האם המציע רשאי לחזור בו מהצעה שנתן הקובעת זמן קצוב לקיבולה על ידי הניצע ובטרם ניתנה תמורה. לגבי שאלה זו יהיו חילוקים בין שיטות המשפט השונות. בעוד שעל פי הדין האנגלי יוכל המציע לחזור בו מהצעתו בטרם ניתנה תמורה, הרי שעל פי החוק הגרמני הוא לא יוכל לחזור בו[1].
השוני הנורמטיבי בין המדינות אליהן משתייכים הצדדים לעסקאות בינלאומיות, מקשה על ניסוח התנאים להסכמים נשוא עסקאות בינלאומיות, ועל אחת כמה וכמה מקשה במקרים בהם מתעוררים חילוקי דעות בין הצדדים המצריכים להזדקק למערכת המשפט. במקרים אלו, יצטרך בית המשפט אליו מובא סכסוך בגין עסקה בינלאומית, להכריע מהי המערכת הנורמטיבית לאורה יש לדון בסכסוך, וזאת על פי דיני המשפט הבינלאומי הפרטי. כידוע, על פי המשפט הישראלי, ככלל, שאלה זו תיבחן על פי מירב הזיקות של העסקה נשוא הדיון. אך בסופו של דבר, לאחר שיוכרע מהי המערכת הנורמטיבית אותה יש להחיל על הסכסוך, יפסוק בית המשפט על פי אותה מערכת דינים מבלי להתחשב במאפיינים הייחודיים המרכיבים את העסקה הבינלאומית.
