שאלה 1
המשפט הבינלאומי המנהגי קובע את איסור השימוש בכוח. איסור זה נקבע בסעיף 2(4) למגילת האו"ם, והוראה זה מחייבת גם מדינות שאינן חברות באו"ם בשל סיווגה כהוראה מנהגית. על פי הוראת הסעיף: "כל חברי האו"ם יימנעו ביחסיהם הבינלאומיים מאיום או שימוש בכוח כנגד שלמותה הטריטוריאלית או עצמאותה המדינית של מדינה כלשהי, או בכל דרך אחרת שאינה מתיישבת עם מטרות האו"ם"[1].
במגילת האו"ם נקבעו שני חריגים לאיסור השימוש בכוח: א. פעולות בהתאם להחלטת מועצת הביטחון. ב. פעולות במסגרת הגנה עצמית. בעניינינו נתון כי מועצת הביטחון לא אישרה את הפעולות, ועל כן יש לדון בחריג של ההגנה העצמית הקבוע בסעיף 51 למגילת האו"ם בהאי לישנא: "אין בהוראות מגילה זו כדי לפגוע בזכות הטבעית להגנה עצמית, עצמאית או קולקטיבית, שעה שהתקפה מזוינת מתרחשת כנגד מדינה החברה באו"ם, כל עוד לא נקטה מועצת הביטחון באמצעים החיוניים לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים...".
שאלה 2
בבג"צ רופאים לזכויות אדם[1] נקבע כי כיום, לאחר ההתנתקות, אין תחולה לדיני הכיבוש ביחס לפעולות שמבצעת מדינת ישראל ברצועת עזה, והמסגרת הנורמטיבית היא דיני המשפט הבינלאומי ההומניטארי הכוללים בתוכם הוראות לעניין הגנה על אזרחים בין אם הם מצויים בשטח המצוי בתפיסה לוחמתית ובין אם מצויים בשטחם הריבוני של הצדדים ללחימה ועל ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים[2]. בפרשת הוועד הציבורי נגד עינויים[3] נאמר אמנם כי בקשר לעימות עם טרוריסטים מעזה חלים דני העימות הבינלאומי, אולם בעניינינו לא ברור האם מדובר בעימות מול טרוריסטים.
