א. "המידע הוא "נשמת אפו" של שוק ההון". חובת הדיווח של החברה על פעולותיה, נועדה לשרת מספר אינטרסים. היא נועדה לשרת את האינטרס של המשקיעים בחברה, המעוניינים לדעת את מצבה הפיננסי של החברה, תכניותיה ודרך פעולתה בטווח הקרוב והרחוק, התקשרויות עתידיות של החברה, שינויים במבנה החברה ובהון שלה ועוד. מידע זה נחוץ הן למשקיעים הקיימים, אשר כספיהם מושקעים בניירות ערך של החברה, והן למשקיעים פוטנציאליים המעוניינים לקבל את מלוא המידע הרלבנטי על מנת לשקול את האפשרות להשקיע בחברה. חובת הדיווח נועדה לשרת גם את האינטרסים של החברה. היא מהווה כלי פיקוח על פעולותיה של החברה ובעלי המשרה בה לבל יחטאו בתפקידם ולבל יתרשלו מחובותיהם על פי החוק. באופן עקיף, הרתעה שכזו באמצעות שקיפות יוצרת אמון בחברה הן של הציבור והן של צדדים שלישיים העשויים להתקשר עם החברה, ותגרום בסופו של דבר להשאת רווחי החברה. חובת הדיווח מעוגנת בסעיף 36 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, כאשר סעיף 36(ד) קובע כי שר האוצר רשאי להתקין תקנות לעניין חובת הדיווח. ואכן, מכוח הוראה זו הותקנו תקנות ניירות ערך (דו"חות כספיים שנתיים), תש"ע-2010, ותקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומידיים), תש"ל-1970 (להלן: "תקנות הדיווח"). התקנות כוללות בעיקרן שני סוגים של דיווחים. האחד, דיווחים שנתיים שנערכים על ידי הדירקטוריון והסוקרים את כלל פעולותיה של החברה. דו"חות אלו מוגשים כל שנה, וכוללים את המידע הכללי לגבי החברה ואת הפעולות הרלבנטיות שבוצעו במהלך השנה החולפת, לרבות עסקאות עם בעלי עניין, שינויי מדיניות וכו'. השני, חובת דיווח מידי על כל פעולה החורגת מעסקי התאגיד הרגילים ואשר עשויה להשפיע באופן מהותי על התאגיד או על ערכן של ניירות הערך שלו.
ב. בפסיקה נקבע כי "מידע הסביר למשקיע הסביר משמעו – עובדות אשר ידיעתן עשויה להביא לשינוי בתמונת הנתונים הניצבת בפניו, שעל יסודה הוא מקבל את החלטתו בעניין נייר הערך"[1].
