סעיף 252 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, שכותרתו "חובת זהירות" קובע כי "נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". משמעות קביעה זו של החוק הינה כי נושא משרה בתאגיד חב באחריות בגין עוולת הרשלנות כמו כל אדם אחר ומעשיו נבחנים בהתאם לעקרונות דיני הנזיקין הכלליים.
כפי שמסבירים דב סולומון ואופיר ויצמן במאמרם[1], התאגיד המודרני מתאפיין קודם כל בהפרדה בין בעלות לשליטה. מי שולט בענייני התאגיד זה מנהלים מקצועיים והם למעשה קובעים את אופן ניהול הרכוש שהשקיעו בתאגיד בעלי המניות. בגלל ההפרדה הזאת מתעורר חשש שמנהלי התאגיד ינצלו את מעמדם ואת הסמכות שיש להם באופן שעלול לפגוע באינטרסים של בעלי המניות בחברה. פגיעה זו עשויה לבוא לידי ביטוי בשתי דרכים: נושאי משרה בחברה יקדמו את האינטרסים האישיים שלהם על חשבון האינטרס של החברה ובעלי מניותיה, או שהם עלולים להתרשל בניהול משאבי החברה[2].
לטענתו של פרופ' גרוס מדובר בהסדר הסכמי לפיו בתמורה לתגמול כספי מסוים, שנקבע על ידי המשקיעים, מתחייבים נושאי המשרה בתאגיד לנהל את עסקי החברה לטובתה של החברה ולטובת בעלי המניות בה[1].
1. מבוא
2. "בעיית" הנציג ו"דילמת" הנציג
3. היבטים המשפטיים של חובת הזהירות
4. חובת אמונים
5. סיכום
