הרעיון המרכזי העולה מן הדברים, נוגע אל ההשקפה התיאורטית הנכונה באשר לקרקעות המצויות בתחומי המדינה.
בעבר שלטה התיאוריה הסוציאלית/חברתית, לפיה על כל הקרקעות המצויות בתחומי המדינה להיות בבעלות המדינה שתוכל לפקח על הקצאתם ואפשרות פיתוחם. הנרטיב החקלאי ופיתוח הארץ תפס מקום של כבוד בתיאוריה הציונית של הוגי המדינה, ואלו חפצו כי המדינה תוכל לפקח על פיתוח הקרקעות במדינה.
אך ברבות השנים השתנתה הגישה. התיאוריה הסוציאלית/חברתית פינתה מקום עבור תיאוריות ליברליות המגנות על זכויות הפרט חלף הגנה על התיאוריות החברתיות, אשר הושמעו ביתר שאת, ומחזיקי העמדות הסוציאליות הפכו להיות בדעת מיעוט. גישה זו באה לידי ביטוי אף בחקיקה. כך למשל, בחוק רשות מקרקעי ישראל אשר קבע איזון בין התפיסה ה"ישנה" לפיה יש לתת בידי המדינה/רשות מקרקעי ישראל (בתוארה דאז) את ניהול קרקעות המדינה, לבין התיאוריה ה"חדשה" לפיה יש להעניק זכות קניינית לחוכרי הקרקע.
יחד עם זאת, ובמקביל להשתרשות התיאוריות הליברליות התומכות בהפרטת הקרקעות והענקת זכות קניין לפרט, תפס בית המשפט את מקומו של שומר הסף המגן על התיאוריה הישנה הקוראת להלאמת קרקעות ולפיקוח המדינה על אופן פיתוח משאבי הקרקע המוגבלים, והקצאתם.
כך למשל, פסק בית המשפט העליון בפרשת קעדאן הידועה, כי המדינה לא תוכל להפלות אדם מלרכוש יחידת קרקע ביישוב בו הוא חפץ. נקבע כי הפליה שכזו פוגעת בזכות השוויון של האזרח ואיננה רצויה במשפטנו. פסיקתו של בית המשפט שואבת מהתיאוריות הסוציאליות המעלות על נס את זכות השוויון ואת החשש מפני יצירת ריכוזיות של קרקעות בידי בעלי שליטה.
