דיני הירושה עוסקים בין היתר בהסכמי ירושה שנחתמו בחייו של המוריש בקשר לירושתו העתידית ובכלל זה הסכמי מתנה בין היורשים לבין צדדים שלישיים או בין היורשים לבין עצמם. החוק הישראלי מחמיר במיוחד בקשר להסכמי ירושה ביחס לדין המקביל במערכות משפט זרות, ואוסר באופן גורף על קיומם של הסכמי ירושה ועל התחייבויות לבצע עסקאות לאחר מיתה אלא אם כן נערכו בדרך של צוואה. האיסור הגורף הקיים בדין הישראלי עבר ריכוך במהלך השנים. בתי המשפט שנדרשו ליישם את הוראות החוק המחמירות פירשו את הוראות החוק וקבעו מספר הקלות ביחס לאיסור המחמיר. כך למשל נקבע, כי האיסור הקבוע על התחייבויות לבצע עסקה בירושה עתידית הוא רק לגבי הסכמים שנועדו "לשנות את הסדרי הירושה" ולכלול אדם שאינו יורש ביו היורשים, אך איסור זה איננו רלבנטי לגבי הסכמים הנוגעים לנכס ספציפי מהירושה העתידית. הקלה נוספת שנקבעה על ידי בית המשפט נוגעת לאיסור על מתנה מחמת מיתה. בהקשר זה נקבע על ידי בית המשפט כי הגבלות שנקבעו בהסכם המתנה אין בהן כדי להצביע על כך שהמתנה עתידה הייתה להיות מושלמת רק לאחר מיתה.
במסגרת המאמר אבקש להצביע על הגישה המחמירה הקיימת בדין הישראלי, אף לאחר ההקלות שנקבעו בפסיקות בתי המשפט, ולערוך השוואה לגישות המקבילות הקיימות במערכות משפט זרות המקלות באופן ניכר בקשר להסכמי ירושה ביחס לגישתו המחמירה של המחוקק הישראלי.
מבוא
המסגרת הנורמטיבית
הטעמים להגבלת עסקאות לאחר מיתה
הקושי ביישום הוראת החוק
השיקולים כנגד
משפט משווה
המשפט הקונטיננטלי
המשפט האנגלי
המשפט העברי
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
