זכות יוצרים של יוצר על יצירתו

על פי החוק הקיים בישראל, ליוצר ישנה זכות יוצרים על יצירתו. זכות היוצרים הינה הגנה המוענקת ליוצר כלפי יצירתו, ומעוגנת בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים[1]:

11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:

(1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות;

(2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה;

(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;

(4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות;

(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות;

(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;

(7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב.

בבוא המחוקק להגדיר את המותר והאסור על פי דיני זכויות היוצרים, עליו לבצע איזון עדין בין שני זכויות יסוד שהתנגשותן באה לידי ביטוי בסוגיה זו – האחת, זכות הקניין של היוצר על יצירתו, השנייה, זכות הביטוי של צד שלישי המעוניין לעשות שימוש ביצירה. שתי הזכויות הנ"ל הוכרו בפסיקה הישראלית כזכויות יסוד, ונגזרות מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

זכות הקניין עוגנה בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו:

3. אין פוגעים בקנינו של אדם.

הן הפסיקה הישראלית, והן הפסיקה במדינות הים, הכירו בכך כי זכות הקניין כוללת בתוכה גם את זכות הקניין הרוחני. הכרה בזכותו של אדם בקניינו הרוחני, הושמעה כבר בהכרזה האוניברסלית על זכויות האדם משנת 1948:

“Everyone has the right to the protection of the moral and material interests resulting from any scientific, literary or artistic production . of which he is the author[2]”

עיקרון היסוד בדבר חופש הביטוי, הוכר לראשונה בפסק הדין הידוע בעניין קול העם[3], אשר ניתן כארבעים שנה טרם "המהפכה החוקתית" וחקיקתם של חוקי היסוד. נקבע כי חופש הביטוי "קשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי". ואף נאמר עליו כי הוא "נשמת אפה של הדמוקרטיה"[4].

יחד עם זאת, כבר בפסק הדין שניתן בעניין קול העם, הכיר בית המשפט בכך, כי זכות זו איננה אבסולוטית, ולעיתים עליה לסגת מפני אינטרסים חשובים אחרים שיש להגן עליהם מפניה. 

בית המשפט קבע כי חופש הביטוי איננו החופש להפקרות, וחופש הביטוי איננו יכול לפגוע בקיום הסדר הציבורי והבטחת שלום הציבור. כך למשל, חופש הביטוי לא יוכל להגן על מי שהשתמש לרעה בחופש הביטוי לשם עבירה על הוראות חוק לשון הרע.

החשיבות הגדולה שמייחס הדין הישראלי לשתי זכויות היסוד המנויות, מעמיקה את הצורך באיזון ראוי כאשר עסקינן במקרה המביא לידי ביטוי את ההתנגשות בין זכויות היסוד.