"והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ".[1] התפיסה המקראית בכל הנוגע לזכות הקניין של האדם, היא שהקרקע נמסרה למחזיק באופן זמני בלבד. זכות הקניין במקרקעין נוצרה מתוך זכות הנאה משותפת של בית האב, השבט או המשפחה שהתפתחה לזכות ייחודית של הפרט.[2] גם בתקופת הקיסרות הרומית הייתה זכות הקניין שייכת לקיסר. עם התפוררות מעמד הקיסרות, עברה זכות הקניין למלכים אשר העניקו לבני חסותם את הזכות להשתמש בקרקע. בימי הביניים, התפתחה השיטה הפיאודלית של אנשי שררה המעניקים זכות שימוש במקרקעין לווסלים בתמורה לשירותים שהעניקו.[3]
במשפט הישראלי זכות הקניין קיבלה מעמד של זכות עליונה, אשר הוכרה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[4] כאחת מחירויות האזרח לצד ערכים כגון: הזכות לשמירה על החיים, הגוף והכבוד, הזכות לפרטיות ועוד. בפרשת בנק המזרחי נקבע כי זכות הקניין היא זכות חוקתית בעלת מעמד נורמטיבי מיוחד וכי מתן מעמד חוקתי לזכות הקניין אינו מובן מאליו.[5] אולם הנקודה הייחודית היא בנוגע לפרשנות המונח "קניין" הקבועה בסעיף 3 לחוק היסוד כאמור. בפרשת בנק המזרחי נגד מגדל, התייחס נשיא בית המשפט העליון שמגר וקבע כי[6]: "חירות הפעולה בתחום הקניין מבטיחה זכות הכרעה עצמית ומונעת הפיכתו של הפרט לאובייקט גרידא.. היא באה למנוע שלילת זכויותיו של הפרט וצמצומן. יש לתת לה משמעות של הגנה אפקטיבית... הדגש הוא כאמור על התכלית, והיא בעיקרה מניעת שלילתו של מה שיש לאדם; זאת הפגיעה שחוק היסוד מבקש למנוע".
