בשנים האחרונות, כתוצאה של התקדמות טכנולוגית מחד גיסא ומצוקת הקרקע העירונית מאידך, הולכת וגבורת המגמה של ניצול המרחב התת קרקעי לצורכי בנייה ציבורית. כלומר, כאשר קיים מחסור שטחים פנויים על פני הקרקע, המרחב התת קרקעי הופך לחיוני מאוד, והקדמה הטכנולוגית הפכה מרחב זה לזמין יותר.
פרופ' חיים זנדברג בספררו "פירוש לחוק יסוד:מקרקע ישראל"[1] מצביע על מספר סיבות שהביאו לחשיבותו של המרחב התת קרקעי ולהכרח לנצל אותו באופן גובר ויעיל יותר: הצטמצמות השטחים הפנויים במרקמים העירוניים והרצון לשמור על שטחים פתוחים, הטופוגרפיה המקומרת של חלק מאזורי המדינה, קיומן של שכבות היסטוריות שיש לשמר, הצורך במיגון מפני ירי רקטות או מנרות תקיפה ואפילו רעיונות מדיניים בדבר חלוקת הריבונות בשכבות שונות של קרקע בהר הבית או "במעבר הבטוח".[2]
בשנים האחרונות ניכרת עליה משמעותית ביותר בניצול במרחב התת-קרקעי בעיקר בתחום התחבורה: מנהרות הכרמל, מנהרות כביש חוצה ישראל, מנהרות הרכבת לירושלים ולכרמיאל והרכבת הקלה בתל-אביב ועוד.
ניצול הולך וגובר של המרחב התת-קרקעי מעורר שאלות משפטיות לא פשוטות, שכן הוא מתבצע, במקרים רבים, תוך הפקעת חללים ששייכים לבעלים פרטיים של שכבות הקרקע העליונות, וכמו כל הפקעה אחרת, כך גם הפקעה תת קרקעית מחייבת איזון בין זכות הקניין של הפרט, אשר על פי סעיף 11 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969[3] "מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע", לבין צרכי החברה.
[1]חיים זנדברג,פירוש לחוק יסוד:מקרקע ישראל, מכון סאקר, נבו 2016.
[2]שם, בעמ' 105.
[3]ס"ח תשכ"ט מס' 575 מיום 27.7.1969 עמ' 259
1. מבוא
2. המעמד המשפטי של מרחב תת קרקעי
3. סוגיית ההפקעה של מרחבים התת קרקעיים
4. התפתחויות במשפט בארה"ב לגבי המעמד של המרחב התת-קרקעי
5. סיכום
