זכות הבעלות היא אחת מהזכויות הקנייניות המנויות בחוק המקרקעין[1], ונחשבת לזכות המצויה בראש מדרג הזכויות הקנייניות. זכות הבעלות, כמו יתר הזכויות הקנייניות, מוגנות באמצעות זכות היסוד החוקתית להגנה על הקניין, הקבועה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ופגיעה בזכות הקניין צריכה לעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. בעבודה אבחן דוגמאות מובהקות בהן נפגעת זכות הבעלות הקניינית על פי הדין – בנושא הפקעות, הגבלות על השימוש מכוח דיני התכנון והבנייה והגבלות בבתים משותפים, ואראה כיצד בפסיקות של בית המשפט הוא בוחן, בקשר לכל אחד מסוגי הפגיעות הללו, את תנאיה של פסקת ההגבלה ובפרט את מבחן המידתיות על שלושת מבחני-המשנה שלו. אטען, כי מאחר והזכות לבעלות מצויה בראש מדרג הזכויות הקנייניות, הרי שהיקף ההגנה עליה צריך להיות גדול יותר מהיקף ההגנה על זכויות קנייניות אחרות, למרות שגם הן מוגנות באמצעות חוק היסוד, מאחר ומבחן המשנה השלישי של המידתיות בוחן את התועלת מול הנזק, וככל שעולים במדרג הזכויות הקנייניות כך נגרם נזק חמור יותר ונדרש כי ה"תועלת" תהיה גדולה יותר על מנת שניתן יהיה להצדיק את הפגיעה.
זכות הבעלות במקרקעין
הבעלות היא הזכות הקניינית החזקה ביותר מבין הזכויות הקנייניות המוכרות בחוק המקרקעין. כידוע, הזכויות במקרקעין מתחלקות לזכויות קנייניות ולזכויות אובליגטוריות, שההבדל העיקרי ביניהן הוא שהזכות הקניינית היא זכות החלה כלפי כולי עלמא והזכות האובליגטורית היא זכות החלה כלפי הצד השני להסכם בלבד
מבוא
זכות הבעלות במקרקעין
הגבלת זכות הבעלות
הכפפת ההגבלות לפסקת ההגבלה ולמבחן המידתיות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
