יחסי הרכוש בין בני זוג בישראל מוסדרים בשני הסדרים. ההסדר הראשון מכונה "חזקת השיתוף". זהו הסדר שנוצר על ידי הפסיקה, וחל על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974,ועל בני זוג "ידועים בציבור. ההסדר השני מכונה "הסדר איזון המשאבים" . זהו הסדר שנקבע בחקיקה ראשית, בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973[1] ( להלן: חוק יחסי ממון) ומתייחס לבני זוג שנישאו לאחר 1.1.1974.
בשל טעמים פוליטיים ובשל רצון חברי הכנסת להימנע מעריכת רפורמות בדיני המשפחה, לא היתה עד לשנת 1973 חקיקה שהסדירה את יחסי הממון בין בני זוג.[2] הדיונים שהתייחסו לחקיקת החוק החלו עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת, אך במשך כעשרים שנה עבר הנושא גלגולים בוועדות ובהצעות חוק שונות, ורק לאחר שנים של דיונים בשנת 1973 נחקק החוק.[3] הצורך להכריע בענייני הרכוש של בני זוג שסיימו את הקשר הזוגי ביניהם אילץ את הפסיקה בתקופה שעד לחקיקת החוק למצוא הסדר לסוגיה זו, באמצעות חקיקה שיפוטית, במסגרתה נקבע בפסיקה המנגנון של "חזקת השיתוף".
בחקיקת חוק יחסי ממון רצה המחוקק להתגבר על שתי בעיות שעלו מהלכת שיתוף הנכסים, שהתגבשה בפסיקה. הקושי הראשון מתייחס למישור היחסים בין בני הזוג. בן זוג שהגיע לנישואין עם נכס בבעלותו, נאלץ לגלות עם פקיעת הנישואין כי יש לו שותף סמוי בנכס בדמות בן הזוג שלו. חוק יחסי ממון התכוון לפתור קושי זה ע"י כך שהוציא ממסת הנכסים העומדים לאיזון, נכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין וכן נכסים שקיבל בן זוג בירושה או במתנה.(סע' 5(א)1 לחוק)
מבוא
חלק ראשון: הזכויות של בן הזוג ברכוש המשותף
חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג
התנאים הדרושים לצורך החלת חזקת השיתוף
המועד בו חלה חזקת השיתוף
התפתחותה של הלכת השיתוף
הסדר איזון המשאבים
תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון
חזקת השיתוף וחזקת איזון המשאבים למול דיני הקניין
תכלית ההוראות בעניין שיתוף הנכסים
חלק שני:זכויות ברכוש המשותף של בני זוג שאינם נשואים
חלק שלישי: המודל המוצע ע"י פרופ' ליפשיץ
חלק רביעי: זכויות בן הזוג בסוגים שונים של רכוש משותף
הילכת שיתוף הנכסים
איזון נכסים
חלק חמישי: זכויות בן זוג ברכוש המשותף למול זכויות צד ג'
העקרונות שנקבעו ביחס לחזקת השיתוף
העקרונות שנקבעו לעניין איזון המשאבים
סיכום ומסקנות
