שאלה מס' 1:
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, חלה מגמה לקבע בעלותה על המרחב הקרקעי וחוקקו חוקים להכשרת פעולותיה לרכוש, להעביר או להחכיר קרקעות לדוגמא: חוק נכסי המדינה, חוק נכסי נפקדים, חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), חוק רשות הפיתוח.
עניינה של מדינת ישראל הינה כי כל העברת זכויות במקרקעין תופיע בספרי הרישום המתאימים וכך תשקף את המצב האמיתי של זכות הקניין במקרקעין (הש' קיסטר: ע"א 28/70 אוצר השיכון בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, בעמ' 369). מטרת הרישום הינה בראש ובראשונה למנוע יצירת זכויות סמויות מן העין. בעניינו, הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית (להלן: "המוכרת") היא בעלת קרקעות ודירות מגורים בשטחים גדולים בטלביה, רחביה וניות בירושלים (להלן:"המקרקעין המועברים"). המקרקעין המועברים נמכרו במחירים נמוכים לחברות פרטיות עלומות בחשאיות מוחלטת וללא מתן הסברים אודות החברות השונות שהפכו בן רגע לבעלי אדמותיהם של מרשיי, מחזיקי דירות המגורים במקרקעין המועברים (להלן: "קבוצת הדיירים").
המדינה מחוייבת לנהל את קרקעות הציבור ללא הפליה, תוך שמירה על שוויון וצדק חלוקתי. דין העתירה להידחות שכן ממ"י היא רשות מינהלית וחלים עליה עקרונות של המשפט הציבורי. הצעת החוק עברה לטובת הצדק וההגינות (פס"ד פורז, בעמ' 801), ולשמירת החובה להכפיף את הליכי קבלת ההחלטות להחלטות חשופות לציבור. (פס"ד קעדאן, בעמ' 271). בעניינו, העברת בעלות לגורם אחר תחזק את מעמדה של קבוצה בעלת משאבים, בעוד שבעלי הדירות המקוריים יושתקו.
כאשר מדובר בהסדרי חכירה יכולה המדינה להשתמש בכלים משפטיים פשוטים וקבילים על מנת לסיים חוזה חכירה עם מי שיסכן את קיומה של ישראל (לעיל). לעומת זאת, בקרקעות הנמצאות בבעלות פרטית אין המדינה יכולה להגביל העברת בעלות או למנוע השתלטות באמצעות גורמים שלישיים על קרקעותיה.
