ראשית, ג'פטו יוכל לטעון כי השכירות איננה תקפה מאחר ולא נתון כי השכירות נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. סעיף 79 לחוק המקרקעין[1] קובע, כי שכירות לתקופה שאיננה עולה על 5 שנים איננה טעונה רישום ואיננה טעונה מסמך בכתב, אלא שבסעיף 79(ב) סויגה הוראה זו, ונקבע כי בשכירות שיש עימה ברירה להאריך את תקופתה לתקופה העולה על חמש שנים, יש צורך במסמך בכתב וברישום. בעניינינו, נתון כי ההסכם כלל ברירה להאריך את תקופת השכירות עד לשש שנים, וככל וההתחייבות לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין יוכל ג'פטו לטעון כי החוזה איננו מחייב אותו להישאר בדירה ולמצוא שוכרים חלופיים.
ככל שטענה זו לא תתקבל ו/או ככל שג'פטו מעוניין למצוא שוכרים חלופיים בכל מקרה, יש לדון בסירוב של המשכירים ביחס לשוכרים החלופיים. לעניין זה רלבנטית הוראת סעיף 22 לחוק השכירות והשאלה[2]. סעיף זה קובע, כי השוכר איננו רשאי להעביר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר, או להעביר את זכותו על פי חוזה השכירות לאחר, אלא בהסכמת המשכיר. אולם אם המשכיר התנגד להעברה מטעמים בלתי סבירים, רשאי השוכר בשכירות מקרקעין לעשות זאת ללא הסכמתו של המשכיר. סעיף 22(ב) קובע כי הסכמה לעניין שכירות במקרקעין תיעשה מראש ובכתב. בעניינינו, לא נתון כי ניתנה הסכמה שכזו בכתב ועל כן יש לדון האם ההתנגדות הינה מטעמים סבירים או לא. בפסיקה נקבע, כי בחינת הסבירות שבסירובו של המשכיר תיעשה על פי בחינת מאזן הנוחות, בחינת אמינותו של שוכר המשנה או החליף ובחינת התנהגות הצדדים. נקבע כי התנגדות להעברת הזכות תהיה סבירה ככל שהיא נובעת ממניעים ענייניים לשכירות וכי התנגדות להעברת הזכות בשל רצונו של המשכיר לשפר את התנאים המסחריים של העסקה תיחשב כהתנגדות בלתי סבירה[3].
