ידוע לכל כי יום השבת הינו יום המנוחה השבועי בדת היהודית, וכי במדינת ישראל למעשה כמעט כל מקומות העבודה סגורים ביום מנוחה זה. משמע, אפילו עובד מעוניין לעבוד בשבת – אין ביכולתו לעשות כן, שכן מקום העבודה בדרך כלל סגור ביום זה (למעט מקומות עבודה מסוימים כמו בתי קפה, מסעדות, קניונים וכד' – מקומות שדווקא "שיא" עבודתם מתרחשת בשבת, מכיוון שרוב אזרחי המדינה יוצאים לבלות ולנפוש ביום המנוחה שלהם).
ואולם, נשאלת השאלה: לאור זכותו הטבעית של אדם לחופש עיסוק, אשר משמעה החופש של האדם לבחור את משלח ידו ואת עיסוקו, האם קביעת יום השבת כיום המנוחה השבועי איננה סותרת סתירה מהותית ופוגעת בזכותו של האדם לחופש עיסוק?
מחד, דעה רווחת היא כי יום השבת מסמל את צביונה הדתי של המדינה כמדינה יהודית, ועל כן ההצדקה לפגיעה בזכות באה לידי ביטוי באופי היהודי של המדינה:
"...היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מערך דתי. 'השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי' כתב ח' נ' ביאליק... ואחד העם אמר: 'מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא''".[1]
לצד דעה זו, אשר באה לידי ביטוי בכתבים רבים ונוספים בספרות הישראלית,[2] דעה רווחת נוספת, אשר ניתן לראותה ברבים מבין פסקי הדין, הינה כי ליום השבת תכלית סוציאלית-חברתית אשר מטרתה לשמור על איכות החיים של האדם הפרטי.
מבוא
פרק 1: איסור עבודה בזמן המנוחה השבועי לפי חוק שעות עבודה ומנוחה
פרק 2: איסור עבודה ביום המנוחה השבועי – האם מוצדק? (חופש העיסוק, הזכות לקניין)
פרק 3: המגמות בפסיקה הישראלית
סיכום ומסקנות אישיות – מבט נורמטיבי
ביבליוגרפיה
