סמכות החנינה וההיקף שלה הינם ייחודיים במשפט הפלילי הישראלי. סמכות נשיא המדינה לחון עבריינים חלה על מי שהורשע בפלילים, על נאשם בפלילים, על החושד בפלילים ואף על מי שהוגשה נגדו תלונה, אך טרם נפתחה חקירה משטרתית בעניינו.
למעשה לנשיא המדינה מוקנית סמכות להתערב, על ידי חנינה, בפעולות הרשות השופטת ובביצוע החלטותיה וזאת, למעשה, בהיעדר הסדר ברור של דרך הענקת חנינה, טעמיה ושיקוליה.
מקור סמכות החנינה של נשיא המדינה הינו בסמכות הכתר הבריטי לחון: בכוחו של הריבון (המלך) לקבוע משפט, להשית אחריות ולהטיל עונש הולם בפלילים. מקור סמכות החנינה בישראל היה בסעיף 14(א) לפקודת סדרי שלטון ומשפט, התש״ח-1948. מתוקפה של פקודה זו הייתה נתונה סמכות החנינה בידי הממשלה הזמנית. חוק המעבר, התש״ט-1949 העניק את סמכות החנינה לנשיא המדינה. היום מפעיל נשיא המדינה סמכות זו מכוח סעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה.
סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון "טענות מקדמיות" ובהן חנינה – סעיף קטן (9) ולכאורה מדובר בזכות דיונית של הנאשם. ואולם, כפי שיפורט במסגרת עבודה זו, לפי כתיבת המלומדים, דברי הסבר של המחוקק ופרשנות בית המשפט העליון, חנינה בפועל שייכת לקבוצת הסייגים לאחריות פלילית ולתת קבוצהשל הסייגים למימוש האחריות הפלילית, ואף אם הסייגים למימוש האחריות הפלילית מוסדרים בדברי חקיקה דיוניים, אין בכך כדי לשנות את מהותם ואת היותם קטגוריה במשפט הפלילי המהותי.
מבוא
סייגים לאחריות פלילית – הבחנה בין "סייגים לפליליות המעשה" לבין "סייגים למימוש האחריות הפלילית"
חנינה כסייג למימוש האחריות הפלילית
סוגיית הביקורת השיפוטית על סמכות הנשיא להעניק חנינה
משפט משווא – מוסד החנינה בארה"ב ובריטניה
סיכום
