משנות התשעים ישראל, כמו מדינות מערביות אחרות, עוברת תהליך של הפרטה (privatization). ההפרטה מוגדרת כהעברת נכסים מבעלות ציבורית לבעלות פרטית. מדובר בתהליך שבו ייצור מוצרים ומתן שירותים מוצא מהמגזר הממשלתי ומועבר לגורמים חיצוניים. הדבר נעשה בדרכים שונות: החל ממכירה פומבית של מניות של מפעל שהיה בעבר בבעלות הממשלה ועד לשימוש בעסקים פרטיים כדי לבצע עבודה ממשלתית לפי חוזה.
תומכי ההפרטה טוענים כי להפרטה יתרונות רבים, בראש ובראשונה בהגברת היעילות הכלכלית של המשק. בנוסף, ההפרטה אמורה להביא להשגת יעדים נוספים כגון הקטנת מעורבות הממשלה בקבלת החלטות כלכליות, הרחבת מספר בעלים על נכסים כלכליים ועוד, שלכל אותם היעדים יש השלכות חיוביות על צמיחה וחלוקת העושר.
יחד עם זאת, כפי שמציין ד"ר אמיר פז-פוקס במאמרו עובדים בעידן של הפרטה[1], כאשר מבקשים לבחון את השפעת ההפרטה על שוק העבודה, מסתבר כי רוב הספרות על הפרטה בישראל מתייחסת בעיקר לשיקולים הכלכליים שבהפרטה, כאשר מקומן של ההשלכות על העובדים ועל ארגוני העובדים מוסט לשולי השיח.
זאת כאשר ניכרת, לטענת ד"ר פז-פוקס, השלכה שלילית משמעותית על ביטחונם התעסוקתי של עובדים במקרים רבים של מכירת חברות ממשלתיות. הדבר מסכן את מעמדם ואת כוחם של ארגוני העובדים; הוא עלול להשפיע לרעה על שכר ועל תנאי העבודה של עובדים נוכחיים, של עובדים עתידיים ושל פנסיונרים של המפעל. בנוסף, להפרטה השפעה על מצבם של מיעוטים ושל נשים בשוק העבודה. למעשה, מדיניות עקבית של הפרטה תביא לשינוי המבנה של יחסי העבודה במגוון של נושאים[2].
1. מבוא
2. הפרטה כתופעה כלל עולמית
3. הפרטה של שירותי הרווחה בישראל, תוצאותיה והשלכותיה בראי זכויות העובדים
4. מאפייניה והשלכותיה של ההפרטה בארה"ב
5. סיכום
