עקרון השוויון הוגדר זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון כ"נשמת אפו של משטרנו המשפטי"[1], אך אף על פי כן אנו עדים, כפי שגם הכיר בכך בית הדין לעבודה, למציאות המתאפיינת באפליית נשים בשוק העבודה באספקטים שונים, לרבות בשכר [2]. ההיררכיה הקיימת כיום בשוק העבודה בין עבודות "נשיות" לבין עבודות "גבריות" מביאה לאפליה אשר באה לידי ביטוי בעיקר ברמות שכר נמוכות במקצועות המאופיינים כנשיים. במקצועות נשיים רמות השכר הן נמוכות לאין שיעור לעומת רמות השכר במקצועות גבריים[3]. אך שכר נמוך אינו רק נחלתן של נשים הבוחרות במקצועות "נשיים", אלא הוא מנת חלקן גם של נשים הממלאות תפקידים זהים לתפקידים של עמיתיהן הגברים באותו ארגון, לעתים מדובר באותו תפקיד של ממש.
בישראל ישנם פערי שכר מובהקים בין נשים לגברים. ישראל מדורגת במקום ה-4 ביחס למדינות ה-OECD לעניין פערי השכר המגדריים שבה [4]. על פי נתונים שאספה שדולת הנשים בישראל, פערי השכר המגדריים בישראל הפכו לבעיה כרונית. דו"ח "תמונת מצב חברתית 2011" של מרכז אדוה, למחקר שוויון וצדק בחברה הישראלית, מצביע על נתון מאכזב לפיו מאז שנת 2000 לא חל שינוי בפערי השכר, וכי שכר הנשים לשעה ממשיך להיות כ-84% משכר עמיתיהן הגברים [5]. זאת, כמובן על אף שתשלום שכר שונה לגבר ולאישה שמבצעים אותה עבודה ושכישוריהם זהים, וכך גם איכות העבודה, התפוקה, הוותק וההכשרה, אסור על פי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד [6], כפי שיוסבר במסגרת העבודה.
מבוא
אפליה תעסוקתית בין נשים לגברים
פערי שכר מגדריים
בג"ץ גורן כנקודת מפנה
מיגור פערי השכר המגדריים – חוק שכר שווה לעובד ולעובדת וההתייחסות אליו
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
