מעמדו של חוק שעות עבודה ומנוחה

האם החוק מעניק הגנה מספקת לעובדים ומשיג את מטרותיו בעידן המודרני?

1.מבוא

מדינת ישראל הוכרזה במגילת העצמאות כמדינת רווחה המבטיחה זכויות חברתיות בסיסיות לאזרחיה, זכויות שמבטיחות קיום בכבוד וקבלת שירותים בסיסיים: חינוך, בריאות, תעסוקה ועוד. זכות בסיסית היא הזכות לעבודה ולתנאי עבודה נאותים, לרבות הזכות לשעות עבודה מוגבלות, מנוחה שבועית, פנסיה, ימי חופשה ומחלה, תנאים לעובדות בהיריון ולאחר לידה וכו'. דיני העבודה בישראל מעוגנים בחקיקה ענפה הכוללת חוקי מגן, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה, הסכמי עבודה, נוהג ופסיקה. חוק שעות עבודה ומנוחה[1] (להלן: "חוק המנוחה" או "החוק") הוא חוק מגן מרכזי המגביל את משך יום, שבוע וחודש העבודה, וקובע את זכות העובד למנוחה שבועית והשכר בעד עבודה בשעות נוספות. ואולם, לדעת רבים, חוק זה אינו מתאים לשוק העבודה המודרני, לאור הזמן שעבר מאז נחקק והשינוי שעבר שוק העבודה. בעבר אופיין שוק העבודה בדגם העסקה מסורתי המבוסס על המשכיות, קביעות וציפיה ליחסי עבודה מתמשכים. החל משנות ה 70, נוצרו הסדרי תעסוקה קצרי מועד ומודולריים, ארעיים וחלקיים המתנהלים לעיתים קרובות מחוץ לכותלי הארגון. בשנות ה 80 הפכו אלה נפוצים[2] וכך שינויים בכלכלה העולמית "גלובאלית" גרמו להגמשת שוק העבודה[3] ויצרו דגם העסקה חדש.

1.         מבוא  

2.         מטרות והצדקות להגבלת שעות העבודה  

2.1          זכויות חברתיות בישראל

2.2          מטרות והצדקות לחוק

3.         חוק שעות עבודה ומנוחה – הוראות מרכזיות  

4.         החריגים לחוק  

4.1          אפשרות פיקוח

4.2          תפקידי הנהלה או משרות אמון 

5.         יישום החוק בפועל והתאמתו לשוק העבודה המודרני 

5.1          יחס ארגון העבודה העולמי ומדינות העולם

5.2          המצב במדינת ישראל

6.         סיכום ומסקנות  

6.1          סיכום

6.2          מסקנות

7.         ביבליוגרפיה