במגילת העצמאות הכריזה על עצמה מדינת ישראל, כמדינת רווחה המבטיחה זכויות חברתיות בסיסיות לאזרחיה במטרה להבטיח קיום מינימלי בכבוד ע"י מתן שירותים בסיסיים כגון: חינוך, בריאות, תעסוקה ועוד. בעולם העבודה זכות בסיסית מוגדרת כזכות לעבודה ולתנאי עבודה נאותים, לרבות הזכות לשעות עבודה מוגבלות, יום מנוחה שבועי, פנסיה, ימי חופשה ומחלה, תנאים לעובדות בהיריון ולאחר לידה וכו'. דיני העבודה בישראל מעוגנים ע"י חוקים רבים הכוללים, בין היתר, חוקי מגן למיניהם, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה, הסכמי עבודה, נוהג ופסיקה. חוק שעות עבודה ומנוחה[1] (להלן: "חוק המנוחה" או "החוק") הינו חוק מגן מרכזי המגביל את כמות שעות העבודה, קובע את זכות העובד למנוחה שבועית וכן מהו השכר בעד עבודת העובד בשעות נוספות. עם זאת, החל משנות ה-70 חלו תמורות בשוק העבודה אשר הפכו לנפוצות בשנות ה-80. שינויים אלו באים לידי ביטוי בכמה תחומים: ראשית, הגמשת הכלכלה העולמית ה-"גלובאלית" אשר גרמה להגמשת שוק העבודה וליצרת דגם העסקה חדש. שנית, התפתחות הטכנולוגיה תרמה את שלה באפשרה עבודה מהבית ללא קשר למקום המעסיק. כתוצאה מכך, לדעת רבים, החוק שנחקק בשנת 1951 ותאם מודל שוק מסורתי המבוסס על המשכיות, קביעות וציפיה ליחסי עבודה מתמשכים, אינו מתאים עוד לשוק העבודה המודרני המאופיין בהסדרי תעסוקה קצרי מועד ומודולריים, ארעיים וחלקיים המתנהלים לעיתים קרובות מחוץ לכותלי הארגון.
1. מבוא
2. מטרות והצדקות להגבלת שעות העבודה
2.1 זכויות חברתיות בישראל
2.2 מטרות והצדקות לחוק
3. חוק שעות עבודה ומנוחה – הוראות מרכזיות
4. החריגים לחוק
4.1 אפשרות פיקוח
4.2 תפקידי הנהלה או משרות אמון
5. יישום החוק בפועל והתאמתו לשוק העבודה המודרני
5.1 יחס ארגון העבודה העולמי ומדינות העולם
5.2 המצב במדינת ישראל
6. סיכום ומסקנות
6.1 סיכום
6.2 מסקנות
7. ביבליוגרפיה
