תכליתם המרכזית של דיני העבודה היא לצמצם את פערי הכוחות המובנים בין העובד למעביד. ההנחה היא כי מקורם של פערי כוחות אלה נובע מעצם יחסי הכפיפות בין העובד והמעביד, ומהתלות הרבה שבין השניים. דוגמא הפוכה לעובד הוא העצמאי, אשר בניגוד לעובד הקשור ביחסי תלות, נתפס כאדם אוטונומי, אשר מבחינה הירארכית, אינו כפוף לאף אחד, ולכן אין צורך להתערב באופן העסקתו. מעבר לכך, אותו אדם בחר מרצונו להשתחרר מהחקיקה המתייחסת לדיני עבודה, ויש לכבד את בחירתו ולהימנע מהסדרת תעסוקתו באמצעות חקיקה.[1]
למרות שלכאורה מהאמור לעיל, עולה כי מבחינה עיונית – תיאורטית קיים קו מפריד בין העובד לבין מי שאינו עובד, הרי מבחינה מעשית האבחנה בין העובד למי שאינו עובד מעסיקה את ביהמ"ש ואת הספרות המשפטית עשרות שנים, בשל הקושי לתאר את יחסי העבודה תיאור ממצה.[2] עוד בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, דהיינו לפני קרוב ל – 50 שנה, קבע השופט ויתקון בפרשת ולנסי [3] בהתייחסו למבחנים בין עובד ומעביד כי "המבחנים אינם מבחינים וההגדרות אינן מגדירות"
הקשיים שהתעוררו באבחנה בין עובד למעביד בעבר, קיימים הלכה למעשה אף היום. הסיבה העיקרית לכך היא הדינמיות של החיים, וההתפתחויות החברתיות אשר גורמים לשינוי מגוון תבניות ההעסקה במשק.
מבוא
חלק ראשון: המבחנים הכללים לקיומם של יחסי עובד ומעביד
הצגת הבעיה
המבחנים – כללי
מבחן השליטה
מבחן הקשר האישי
מבחן ההשתלבות
המבחן המעורב
חלק שני: מקרים מיוחדים
אגודה שיתופית
חבר קיבוץ
מתנדב
משתתף חופשי
חלק שלישי: סיכום :מבחנים לקביעת יחסי עובד-מעביד – מבט בקורתי
