רקע:
הצדדים לאירוע זה הינם אלון (קטין), באמצעות הוריו ואפוטרוסיו הטבעיים. והמצילים, רוני ושלומי (להלן: "המצילים"). להלן טענות הצדדים:
הטענות של אלון:
אלון יטען, כי המצילים פעלו כלפיו ברשלנות, בהתאם לסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין[1], בגינה נגרם לו נזק גוף, וכן הפרו חובה חקוקה, בהתאם לחובתם הקבועה בסעיף 3 לצו הסדרת מקומות רחצה.[2]
"רשלנות", מוגדרת במסגרת סעיף 35 לפקודת הנזיקין כ " ..מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות ... ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." (ההדגשות לא במקור).
לעניין יסודותיה של עוולת הרשלנות, ההלכה הינה כי העוולה מונה ארבע יסודות, שבהתקיימותן מוטלת על המזיקים אחריות בגין הנזקים שנגרמו לניזוק, כאשר אלו הם: קיומה של חובת זהירות; מושגית וקונקרטית, הפרתה של חובת הזהירות; מושגית וקונקרטית, גרימת נזק וקשר סבתי בין ההתרשלות לנזק.[1]
לעניין היסוד הראשון של קיומה של חובת זהירות, אלון יטען כי חובת זהירות מתקיימת כאשר אדם סביר צריך היה לצפות מראש כי אדם אחר יכול היה להיפגע ממעשה או מחדל שלהם, הקבועים בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.
אלון יטען, כאמור, כי מחדלם של המצילים לנהוג במיומנות ובאופן נבון וכשיר לעבודתם, שעה שבנסיבות העניין הם לא פעלו בזהירות ופיקחו כדרש על הרוחצים בים, מהווה מחדל שעונה על דרישות סעיף 35.
