הערכאה– ככל ומדובר בבנ"ז יהודים, הרי שבפסה"ד בעניין פלונית (בג"צ 2232/03 פסקה 29) נקבע כי התביעה לגירושין של בנ"ז יהודים שנישאו בנישואין אזרחיים תוגש לביה"ד הרבני, וזאת מתוקף סמכותו על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המעניק סמכות לביה"ד לדון ב"ענייני גירושין" של יהודים בישראל. נקבע כי "ענייני גירושין" כוללים גם מקרים בהם נדרש גט לחומרא או פס"ד לגירושין שעה בה ביה"ד עלול להכיר בנישואין אלו לכל הפחות כנישואי בני נוח, אשר אף להם יש תוקף מבחינת המשפט העברי. יחד עם זאת, נקבע כי הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, המעניקה לביה"ד סמכות לדון אף בתביעת מזונות הכרוכה לתביעת הגירושין, הרי שבמקרה של נישואין אזרחיים לא יוכל בן זוג לכרוך בתביעת הגירושין המוגשת לביה"ד אף תביעת מזונות, שכן הכרה בנישואי בני נוח לא נועדה על מנת לתת תוקף להתחייבויות ההדדיות בין בני הזוג, שעה בה הנישואין עצמם אינם יוצרים התחייבויות כלשהם, וכריכה כאמור הינה "בלתי כנה". נוכח האמור נמצא כי יש לפצל את התביעות – תביעת הגירושין תוגש לביה"ד הרבני ותביעת המזונות תוגש לביהמ"ש למשפחה אשר ידון בה על פי דיני המשפחה האזרחיים.
ככל ומדובר בבנ"ז שאינם יהודים ואינם משתייכים לאחת מהדתות המוכרות ו/או כאשר רק אחד מבני הזוג יהודי, הרי שעל פי סעיף 1 לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין, הסמכות לדון בהתרת הנישואין מסורה לביהמ"ש לענייני משפחה, אלא שעל פי סעיף 3 לחוק האמור, שומה על ביהמ"ש לפנות לראש ביה"ד הנוגע בדבר כדי שיקבע האם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי. יצוין, כי על פי הנתון מקום מושבם של בני הזוג הוא בירושלים, ולביהמ"ש בישראל ישנה סמכות לדון בהתרת הנישואין על פי סעיף 2 לחוק האמור.
התביעה – מאחר ובני הזוג לא נישאו כדת משה וישראל, על פי המשפט העברי הם אינם צריכים גט והתביעה תהיה למתן פס"ד הצהרתי לגירושין, אלא שבמקרים רבים של נישואין אזרחיים בין בנ"ז יהודים, מחייבים ביה"ד הרבניים מתן גט לחומרא או גט מספק. אף אם בני הזוג ו/או אחד מהם אינם יהודים, הם זקוקים להתרת נישואין באמצעות פס"ד אשר יהווה תעודה ציבורית לשם מחיקת רישום הנישואין במשרד הפנים, ככל ונרשם. יצוין, כי על פי סעיף 6 לחוק התרת נישואין, התרת נישואין יכולה להיות באמצעות גירושין, ביטול נישואין והכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם.
