פתח דבר
בקייס מתוארת סיטואציה בה יחסי ההורים הלכו והתדרדרו – בתחילה השכילו השניים להגיע לפרידה תוך הסכמות הדדיות בדבר משמורת משותפת, אך בהמשך בשל סיבות שלא נמסרו לנו האב שמוליק שינה את גישתו וטען כי דפנה פוגעת בילדיהם, כי יש להעביר את המשמורת אליו וכי עליה לראותם למשך רק פעם בשבוע בפיקוח מרכז קשר. מנגד, דפנה טוענת כי שמוליק מסית את הילדים נגדה וגורם להם להיות מנוכרים כלפיה.
בטרם אשיב על השאלות: מה ראוי שבית המשפט יקבע, מהי טובת הילד, מה נוהגת הפסיקה לקבוע ומה משך הזמן שצפוי לקבלת הסעד, אני רואה לנכון לדון במספר סוגיות עקרוניות העולות מהקייס וביניהן משמעות המושג משמורת, משמעות המושג ניכור הורי והשלכות מושגים אלה על טובת הקטינים.
משמעות המושג משמורת והשלכתו על טובת הקטינים
הלכה למעשה, קביעת המשמורת היא קביעה של סטטוס, אך אינה נושאת עמה תוכן רב. עיקר מעמד ההורים נובע מאפוטרופסותם ולא משאלת המשמורת. מבחינת חלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים, העובדה שהורה אחד הוא משמורן וההורה השני אינו משמורן אינה נושאת עמה השלכות משפטיות, בדמות סמכויות יתר של ההורה המשמורן בנוגע לטיפול בילד. אין למעשה משמעות מהותית לעובדה כי הורה אחד הוא משמורן והשני אינו משמורן[1].
