בפסק-הדין של ביהמ"ש העליון בעניין דמארי[1] נדונה השאלה, האם ניתן למסות נישום בגין סכומים שגנב, ואשר לאחר מספר שנים הושבו על ידו לקרבן העבירה. ביהמ"ש העליון קבע פה אחד, הן כי הכנסות שמקורן בפעילות בלתי-חוקית לרבות כספי מעילה וגנֵבה – חייבות במס, והן כי חובת ההשבה של כספי הגניבה ניתנות לקיזוז. המחלוקת בין השופטים התייחסה לשאלה, האם ניתן לקזז את ההפסד שנוצר בשנה בה הושבו כספי הגניבה, כנגד הכנסות שהופקו בשנים קודמות. השופטים רובינשטיין וסולברג בדעת רוב השיבו על שאלה זו בחיוב, ולעומת זאת השופט הנדל בדעת יחיד קבע כי, סעיף 28 לפקודת מס ההכנסה (להלן: הפקודה הנ"ל) אינו מאפשר קיזוז כנ"ל. בד"נ שהתקיים בהרכב של שבעה שופטים [2], התהפכה ההלכה כאשר שופטי הרב, כנגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין, קיבלו את דעתו של השופט הנדל בערעור הנ"ל, לפיה לא ניתן לקזז הפסד כנ"ל, כנגד הכנסות שהופקו בשנים קודמות. למרות שבפס"ד אלה לא הייתה מחלוקת ביחס לעצם אפשרות ניכוי ההוצאות, אראה בעבודה זו, כי בעוד שמיסוי הכנסות מגניבה היא הלכה פסוקה מושרשת, הרי קיזוז הוצאות בגין הכנסות שמקורן בגניבה אינו נעשה כדבר שבשגרה. מטרתה של עבודה זו היא לבחון את הרציו העומד מאחורי מיסוי הכנסות מגניבה ומאחורי קיזוז ההוצאות המותרות בניכוי כנגד הכנסה זו, ולברר האם יש הצדקה, מבחינת תכלית חוקי המיסים, לחוסר הסימטריה בין חיוב ההכנסות במס לעומת ניכוי הוצאות.
בסוגיה האם יש מקום למסות כספי גניבה, כרוכות שאלות אתיות עקרוניות ופרקטיות. למשל: המיסוי הנ"ל משנה את האיזון בין המדינה לבין קורבן העבירה. תביעת המדינה למס על כספי גניבה יכולה לעמוד בתחרות עם זכותו של קורבן העבירה, כי העבריין ישיב לו את כספי הגניבה.
מבוא
חלק ראשון: מיסוי כספי גניבה
הוראות הדין
המבחן הערכי- תכליתי
פסיקת ביהמ"ש
חלק שני: קיזוז הוצאות הכרוכות ביצירת הכנסה מגניבה
הוראות הדין
המבחן הערכי – תכליתי
פסיקת ביהמ"ש
סיכום ומסקנות
