מבוא
בשנות השמונים היה מצבו של המשק הישראלי קשה עד שבשנת 1984 הרקיעה האיפלציה שחקים והגיעה לשיא של 450%[1]. לנוכח מצב החירום, רקמה ממשלת האחדות הלאומית של ישראל תוכנית כלכלית להבראת המשק ולחיסול האינפלציה שכללה קיצוץ תקציבי ממשלה, ירידה בשכר הריאלי, פיחות וייצוב שער החליפין והקפאת מחירים[2].
תוכנית חירום זו שסתרה חוקים והסכמים קיימים (בין היתר בתחום יחסי העבודה, שכר ומיסוי[3]) נחקקה בחוק ההסדרים לשעת חירום במשק המדינה, תשמ"ו - 1985[4] (להלן: "חוק ההסדרים") שהוצמד לדיוני הכנסת בחוק התקציב[5].
ב-29/12/2016 פורסם חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), השתע"ז - 2016[6] אשר הטיל מס ריבוי דירות – קרי מס על מי שבבעלותו שלוש דירות מגורים ומעלה (להלן: "חוק מס ריבוי דירות").
בנייר זה אני מבקש להראות שאומנם הכוונה בהטלת המס היתה טובה, אך הטלת המס היתה גורמת למטרה הפוכה מזו המבוקשת. אסקור את העמדות השונות ואת סלע המחלוקות בין הגישות השונות ואציג את עמדתי. לבסוף, אתייחס בקצרה לאופן חקיקת החוק אשר גרם לביטולו בטרם הופקה ממנו תועלת כלשהי.
