אנחנו חיים בעידן שבו יותר ויותר ניכרת התופעה של פלישת דיני החוזים לתחום של היחסים בין בני זוג, כאשר היבטים שונים של מערכת היחסים הזוגית נחשפים לרגולציה שמקורה לא בדיני משפחה, אלא בדיני חוזים.
לכאורה, קיימת סתירה אינהרנטית בהפעלת הרגולציה של דיני החוזים על יחסים משפחתיים, אשר נובעת מהשוני המובהק בין המטרות של דיני החוזים ודיני המשפחה: בעוד שהמטרה המרכזית של דיני המשפחה הינה לשמור על האינטרסים של התא המשפחתי וכל שותפיו, וזאת בדרך של חיזוק ושמירה על מוסד הנישואין והגנה על ילדים, המטרה המרכזית של דיני החוזים הינה להגן על אוטונומיה של הצדדים המתקשרים בהסכמים ועל חופש החוזים באופן כללי[1].
כאשר עקרונות ומטרות אלה מתנגשים, מתעוררת השאלה לפי איזה כללים יש לפעול ועל איזה אינטרסים יש להגן?
על קיומה של סוגיה זו עמד בית המשפט העליון עוד מלפני 20 שנה בע"א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין[2]
1. מבוא
2. המאפיינים הייחודיים של החוזה הזוגי
3. חובת הגילי באספקלריא של דיני החוזים "הרגילים"
4. הדין הרצוי
5. הדין המצוי
6. משפט משווה
7. סיכום
