שאלה מס' 1
א. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע את עילת הכפייה. כפייה היא למעשה מצב שבו צד אחד לחוזה מאיים או מפעיל כוח על הצד השני לפני כריתת החוזה. כל פגיעה או איום של כדין נגד גופו, חירותו, מעמדו, קניינו או קרוביו של אדם כדי לאלצו להתקשר בחוזה. בתי המשפט אף הרחיבו את המושג "כפייה" וקבעו כי גם כפייה כלכלית היא כפייה לעניין סעיף 17 לחוק החוזים. עוד נקבע בפסיקה השונה כי במידה ועמדה לצד השני אפשרות מעשית לפנות לערכאות משפטיות או להסתייע ביעוץ משפטי עצמאי – סביר להניח כי אין מדובר בכפייה.
שאלה מס' 2
א. עילת העושק הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים. סעיף זה קובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר את חולשתו השכלית או הגופנית או את חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. במקרה דנן, שרית נכנסת תחת הקטגוריה של
"חולשה שכלית" שכן כפי שצוין היא סובלת ממניה דיפרסיה.
שאלה מס' 3
א.
1. ראשית, סבטלנה רשאית לתבוע את ביטול החוזה מכוח סעיף 15 לחוק החוזים שקובע על איסור הטעייה. אם יוכח כי אופיר אכן ענה לה בשלילה לשאלה האם יש פה חדר שנאים, והוא לא אמר לה דבר בנידון, אזי שהחוזה יבוטל כאמור לנסוע בפראות ברחבי כוסיות על המדרכה.
2. סעיף 14(ד) לחוק החוזים קובע כי במידה ואדם התקשר בחוזה בטעות בעובדה או בחוק, אזי שהדבר עשוי להקים לו עילה לביטול החוזה. "טעות" היא פער בין המציאות כפי שהיא לבין האופן בו שהיא נתפסת על ידי צד אחד לפחות בהסכם. במקרה זה, סבטלנה לא שאלה כלל וכלל האם יש חדר שנאים.
שאלה מס' 5
א. סעיף 6(א) לחוק הירושה קובע כי יורש רשאי לוותר על חלקו בעיזבון באופן מלא או חלקי, לאחר מות המוריש. בענייני הסתלקות ישנם שני סוגים: האחד, הסתלקות כללית והשנייה הסתלקות לאדם מסוים. הסתלקות כגון דא אפשרית אך ורק לטובת אחד מאלה: בן הזוג של המוריש, ילדו או אחיו של המוריש.
אולם, הזכות להסתלק מירושה כפופה לעיקרון תום הלב. על כן, בית המשפט רשאי לבטל הסתלקות שמטרתה להבריח נכסים מנושים. לכן, ניתן יהיה להוכיח כי הבנים חתמו על צו ההסתלקות בכדי שהיא תוכל להעביר את אחזקותיה ואז הדבר ייחשב לחוסר תום לב.
