יש לבחון האם נכרת חוזה בין הצדדים. סעיף 2 לחוק החוזים קובע בהאי לישנא:
"פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור"[1].
הנה כי כן, חוזה יכול שיערך בכתב או בעל פה, ובכל מקרה יש לבחון את התקיימותם של התנאים המופיעים בחוק החוזים לשם כריתת חוזה מחייב. בפסיקה נדון התנאי של "גמירות דעת" ונפסק כי תנאי זה נבחן על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ביחס לשאלה האם בכוונת הצדדים היה ליצור ביניהם יחסים משפטיים מחייבים אם לאו[2]. שאלה זו עלולה להתעורר באשר לתוקפו של מסמך כתוב, האם מדובר בחוזה או בהסכם "ג'נטלמני", וכל שכן כאשר אין מסמך כתוב – כמו במקרה דנ ן. נקבע כי המבחן לבדיקת הכוונה ליצור יחסים משפטיים תיבדק במכלול הנסיבות שהובילו לכריתת החוזה ובמהלכו[3], ותיבחן בעיני האדם הסביר החיצוני. במקרה הנדון, אכן מדובר במקרה ביניים בו ניתן להעלות טענות לכאן ולכאן. בפרט, בשים לב לעובדה כי כריתת החוזה הנטענת, נעשתה על רקע שתיית אלכוהול בערב בילוי, כאשר אין להתעלם מהעובדה שאחד הצדדים לחוזה הנטען – לירון – הייתה שתויה, בעוד הצד השני – אביעד – לא היה שתוי כלל. בפסיקה נקבע כי המבחן האובייקטיבי הוא כאשר אדם סביר חיצוני יוכל להעיד כי אכן הייתה כוונה רצינית של הצדדים לכרות הסכם מחייב ביניהם, ולשם כך ניתן לבחון אף את מקום עריכת ההסכם[4]. אינדיקציה זו עומדת לצדו של אביעד אשר מצדו יוכל לטעון כי לא ניתן לראות בשיח חברי שנערך בפאב כהתקשרות רצינית. מקומה של התקשרות רצינית היא, למשל, במשרד עו"ד בנסיבות המעידות על רצינות הכוונה. מנגד, אינדיקציה העומדת לזכותה של לירון, היא לחיצת הידיים שהתקיימה בין הצדדים לאחר דברי הסיכום של לירון.
