בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה בכמות הגישורים בהליכים משפטיים בכלל, ובתוך המשפחה בפרט. היתרונות של גישור לכשעצמו בולטים מאוד על פני החסרונות של ניהול הליך משפטי ממושך ומפרק משפחות. אולם, הניסיון לגשר על הפערים באמצעות מפגש בסביבה סטרילית מקבל זווית אחרת לגמרי כשמדובר באירוע גירושין על רקע אלימות, בין אם האלימות היא בין בני הזוג המתגרשים ובין אם היא בין אחד מבני הזוג וילדיהם.
אציין כי המונח 'אלימות' הוא פרי עטו של פרשנויות רבות. בהקשרו של גישור בעולם דיני המשפחה, המונח השגור ביותר (או הנכון ביותר) הוא שלילת הרצון החופשי מן הקורבן.
הליכי ADR למעשה, מקנים פתרון משפטי חלופי באמצעות עקיפת הליטיגציה הישנה והמקובלת. השיטה קובעת כי כבר בשלב מוקדם של ההליך, הצדדים מחויבים לבחור אחד מבין ארבעה הליכים אפשריים, כאשר הפופולרי מבין כולם, הוא הליך הגישור. המטרה היא לגרום לצדדים היריבים להתאמץ ולנסות לפתור את המחלוקת במסגרת אחת החלופות. מדובר בהליך גמיש ונוח שאינו כפוף למגבלות בירוקרטיות ומטבעו יש בו לשפר את התנהלותה של מערכת המשפט. אולם יישום השיטה בהליכי גירושין, שבהם מעורב גורם האלימות, עלול להיתקל בקשיים, וזו בלשון המעטה.
ישנם סיבות רבות לסברה זו: ראשית, מדינת ישראל לא מקצה די משאבים למערכת המשפט בכדי להתמודד עם כמות תיקים כה גדולה, בייחוד בתיקי המשפחה. מדינת ישראל לא מקצה די משאבים למערכת סוציאלית תומכת בנשים מוכות שנאלצות להתמודד עם בעליהם המכים, קל וחומר להכשיר מגשרים להיות איכותיים ובו בעת מספיק מוכשרים להתמודד עם סוגיית האלימות המורכבת. שנית, הבעיה טמונה בעיקר בעורכי הדין של הצדדים.
