הבסיס הרעיוני לשינוי הפרדיגמה
בשנת 2010, נשא איש חינוך ותיק בשם קן רובינסון הרצאה מאלפת[1] בנושא שבירת הפרדיגמות בעולם החינוך. עיקרה של שיחה זו דיון מעמיק בשיטת החינוך כפי שהיא נהוגה כיום, ממתי היא נהוגה ומדוע (פחות מ- 200 שנה), ותכליתה המוצהרת (ייצור פועלים למהפכה התעשייתית). די בצפייה בסרטון כדי להבין מדוע צצות פדגוגיות שמאתגרות את הסכימה הקבועה והמוכרת של "הקניית ידע", ששייכת לדיסציפלינה המתוארת בהרצאתו של רובינסון, ומדוע אין די בפדגוגיות המסורתיות כדי לתת מענה לצרכי החינוך כפי שהם כיום (ולמעשה מאז ומתמיד, כך לטענתו). כיתה הפוכה, כפי שמוגדרת ע"י שרצר-גלזר (2013)[2] היא התגשמות של מרבית העקרונות עליהם מדבר רובינסון, והיא למעשה השלב האבולוציוני הבא בתורת החינוך ובערכים עליהם נגדל את הדורות הבאים.
טיעוני התביעה ונימוקיהם
מבחן התוצאה – מחקר[3] שבוצע בין 2011 ל- 2013 (ונמשך 3 שנים) ע"י ראסל מאמפר, סגן הדיקן בבי"ס לרוקחות באונ' צפון קרוליינה, מצא כי השימוש בשיטת הכיתה ההפוכה הראה שיפור של למעלה מ- 5% בתוצאות הסטודנטים. במונחים של מערכות בסדר גודל של מערכת חינוך, מדובר בשיפור עצום ומובהק. סדרת המאמרים שפורסמו בעקבות המחקר בעיתונות המקצועית (journals Academic Medicine, ו- The American Journal of Pharmaceutical Education), הציגו את השיפור הכללי בגובה 5.1% בתוצאות התלמידים, וכן תוצאות של השיפור משנה לשנה, ובפילוחים שונים בקרב אוכלוסיית הנבדקים. המחקר בוצע עפ"י כל הכללים האקדמיים, הוא מגובה במחקרים נוספים, ועבר עיניים בוחנות של אלפי אנשי אקדמיה ופרקטיקה בתחום החינוך והטכנולוגיה בעולם. ניתן לומר בוודאות גבוהה כי תוצאותיו מובהקות והוא מצביע על מגמה ברורה ועקבית של שיפור בביצועי הסטודנטים עם המעבר לשיטות לימוד מתקדמות, וכיתה הפוכה בראשן.
