אין עוררין כי בעשורים האחרונים החל דיון ציבורי רחב על תחלואת הנפש ואשפוז כפוי בפרט.עד לשנת 1991 היה חוק מיושן ועמום אשר לא נתן מענה הולם לנאשמים ו/או מאושפזים אזרחיים בכפייה[1]. לפיכך , החלה ביקורת שיפוטית וציבורת אשר הובילה לחוק טיפול בחולי נפש התשנ"א -1991 {להלן: החוק החדש}[2]. המחוקק רצה לעגן בהסדר ברור את תחום תחלואת הנפש הואיל כי החוק המיושן היה עמום ונתון לפרשנות סובייקטיבת רחבה. החוק החדש אפשר מעקב אחר התנהלותם של גורמי הרפואה השונים לרבות זכות לייצוג משפטי של המטופל. יש הסוברים כי ייצוג משפטי איננו ראוי למול הוועדות בכדי לא לייצר תיוג עבריינית. למעלה מכך, כל בר-דעת מבין שאשפוז של אדם כנגד לרצונו מהווה כרסום מהותי בזכויות הפרט וצורם את חוק היסוד להלן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התשמ"ב-1992[3]. עבודת המחקר תעסוק בעיקרה סביב התיקונים אשר נערכו בחוק כמעט 20 שנה לאחר חקיקתו ושאלת המחקר תהא האם התיקונים לחוק עומדים לנוכח המשפט החוקתי. למעלה מכך, העבודה תציג סיטואציות משפטיות שונות הן מהדין הפלילי והאזרחי אשר עדיין אין להם מענה חד משמעי ואף מעוררות דילמות מוסריות ואתיות לנוכח עקרון על כמו שלום הציבור.
מבוא
פרק א' –הביולוגיה של תחלואת הנפש
פרק ב'-בין ענישה לטיפול-דילמות משפטיות
פרק ג'-הנחות יסוד נוכח האשפוז בכפייה
פרק ד'-תיקון מס'8
פרק ה'-תיקון מס'9
פרק ו'- אשפוז כפוי למול חוק היסוד כבוד האדם וחירותו
פרק ז'-סוף דבר
ביבלוגריפייה
