בעבודה אדון בתחולתו של עיקרון תום הלב על סדרי הדין האזרחיים. בין עיקרון תום הלב לבין סדרי הדין האזרחיים קיים מתח מובנה, שיוצר קושי עיוני להחיל את עיקרון תום הלב על סדרי הדין. עיקרון תום הלב מטבעו הוא עיקרון גמיש, שמעניק לבית המשפט שיקול דעת נרחב, ומאפשר לבית המשפט לחרוג מההוראות המהותיות הקיימות בדין או לפרש אותם או להתאים אותם באופן ההולם את עיקרון תום הלב. סדרי הדין האזרחיים לעומת זאת, אמורים ליצור מסגרת של כללים פרוצדוראליים קשיחים וגורפים, שאינם מותירים מקום לשיקול דעת בקשר לאופן שבו הם מופעלים. בספרות המשפטית מוכרת ההבחנה בין נורמות מסוג "כלל" לבין נורמות מסוג "סטנדרט", וניתן לומר כי עיקרון תום הלב הוא נורמה משפטית כללית מסוג "סטנדרט" בעוד שסדרי הדין האזרחיים הם נורמות מסוג "כלל". האפשרות להחיל את ה"סטנדרט" של תום הלב על ה"כללים" שיוצרים סדרי הדין נראית כבעייתית.
למרות זאת, בית המשפט העליון החיל את עיקרון תום הלב על סדרי הדין האזרחיים, וקבע כי בעל דין חייב לנהוג בתום לב בעת שהוא מפעיל זכות דיונית העומדת לו. הלכה זו השתרשה היבט בפסיקות רבות של בית המשפט, ובית המשפט חוזר עליה שוב ושוב. אך מעיון בפסיקה נראה כי השימוש שעושה בית המשפט בעיקרון תום הלב בקשר לסדרי הדין נעשה בצורה ערטילאית ונטולת הקשר.
מבוא
הצגת הדילמה
תחולתו של עיקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי
ההבדלים בין הליכים שונים
משפט משווה
דיון ומסקנות
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
