לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת עדאלה[1], שבו קבע בית המשפט העליון כי פרסומים הנעשים ברשתות חברתיות באינטרנט על ידי "בוטים" ו"יצגנים", המבוססים על שימוש בבינה מלאכותית, אינם פרסומים החוסים תחת חופש הביטוי וזכויות היסוד. בית המשפט קבע כי זכויות היסוד הן זכויות המוקנות ל"אדם", ולא לבינה מלאכותית. לדעתי קביעה זו היא בעייתית. היא כרוכה לדעתי בשאלה עקרונית: האם פרסומים של בינה מלאכותית מיוחסים לבינה המלאכותית עצמה, כישות עצמאית, או שהם מיוחסים לאנשים העומדים מאחורי הבינה המלאכותית ושעושים בה שימוש. כפי הנראה בית המשפט צידד באפשרות הראשונה, אולם הגישה הרווחת בספרות היא דווקא הגישה השנייה. לדעתי הגישה השנייה היא גם מוצדקת יותר לאור האופן שבו פועלת הבינה המלאכותית כיום, אם כי אין זה מן הנמנע כי בעתיד היא תתפתח יותר ואז ניתן יהיה אולי להצדיק את הגישה הראשונה.
פסק הדין בעניין עדאלה
בפסק הדין בעניין עדאלה קבע בית המשפט העליון כי פרסומים הנעשים ברשת האינטרנט על ידי טכנולוגיות המבוססות על בינה מלאכותית, כמו "אוואטרים", יצגנים ו"בוטים" – אינם חוסים תחת זכות היסוד לחופש הביטוי.
פסק הדין עסק בעתירה שהוגשה כנגד מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה. בין יתר תפקידיה, פעלה מחלקת הסייבר בצורה וולונטרית להסרת פרסומים פוגעניים מרשת האינטרנט.
מבוא
פסק הדין בעניין עדאלה
בינה מלאכותית - ישות עצמאית או לא
עמדה אישית
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
