א. מבוא
חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, (להלן: "חוק חופש המידע" או "החוק") מעגן את זכותו של האזרח לקבל מידע מהרשות. משטר משפטי זה מניח כי ניתן לרסן את השימוש בכוח בידי השלטון באמצעות הגברת השקיפות. בסביבת המידע נאלצת המדינה לבצע תפקידי ממשל רבים באמצעות פלטפורמות פרטיות, תוך שימוש בשרתים, נתונים, ואמצעים טכנולוגיים המצויים בבעלות פרטית. מציאות זו מאתגרת את הנחות היסוד של החוק ואת האיזונים שנקבעו בו, והיא מחייבת חשיבה מחדש על אופן יישומו בסביבה הדיגיטאלית.
חוק חופש המידע, שנכנס לתוקף בסוף שנות התשעים, מגדיר את זכותו של כל אזרח ישראלי או תושב לקבל מידע מרשויות ציבוריות. לפי דברי המבוא להצעת החוק משנת 1997, החוק נועד להסדיר באופן ברור את הזכות, לחייב את הרשות הציבורית להקצות משאבים לגילוי המידע לציבור וכן לקבוע את גבולותיה של הזכות.[1] החוק ביקש להפוך את המידע המצוי בידי הרשויות הציבוריות, לשקוף,[2] נגיש וזמין לתושבים ולאזרחים. למעשה, החוק הרחיב את הזכות לשקיפות המידע מזכות עיון פרטית הנתונה לכל אזרח, לזכות עיון ציבורית, שנועדה להקנות הגנה לאינטרס הציבורי, שכן הפונה אינו חייב להוכיח אינטרס אישי בפניה על מנת לבקש את גילוי המידע.
תוכן עניינים
א. מבוא
ב. אכיפה אלטרנטיבית של עבירות ביטוי
1. אכיפה אלטרנטיבית מהי?
2. אכיפה אלטרנטיבית ושלטון החוק
ג. האם חוק חופש המידע מסייע בפיקוח על אכיפה אלטרנטיבית?
1. חוק חופש המידע
2. מגבלות השקיפות באכיפה אלטרנטיבית: הלכה למעשה
ד. פיקוח ובקרה בעידן המידע: חישוב מסלול מחדש
ה. סיכום
