ביום 06/09/2018 ניתן בפסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (סגן נשיאת בית המשפט כב' השופט מנחם מזרחי) בת"פ 17571-01-18 מדינת ישראל נ' בהלקר[1] בעניינה של אישה שהואשמה בעבירת גניבה. לפי עובדות כתב האישום, האישה נטלה כרטיס אשראי מתיבת דואר של אדם אחר, ניגשה למרכול, וערכה קניות של בשר, עוף, מוצרי חלב, שתייה ומוצרי קיום בסיסיים נוספים בסכום נמוך. האישה הודתה בעובדות ובעבירות שייחס לה כתב האישום. במסגרת פסק הדין ציין בית המשפט בין היתר את העוני הקשה של האישה, את העובדה שביצעה את המעשים כדי לרכוש מזון לה ולילדיה הקטינים, את מחלתו של אחד מילדיה, ואת העובדה שהאישה הודתה במיוחס לה ולא ניהלה משפט. בית המשפט ציין כי המסקנה העולה מבחינת עובדות כתב האישום, היא שמדובר בעוני ובמסכנות יותר מאשר בעבריינות הנובעת ממניעים פליליים. לשיטת בית המשפט, אף שאין להקל בעבירה, יש לבחון את המניע העומד מאחוריה. במקרה זה קבע בית המשפט, כי כתב האישום מגבש את כל יסודות העבירה, אך אלו באים בעוצמה מזערית שאינה פוגעת פגיעה ממשית בערך המוגן בעבירה. בית המשפט קבע כי לנאשמת עומדת הגנת זוטי דברים, מאחר ששווי הגניבה שבוצעה היה נמוך, ולפיכך משקלה של העבירה שבוצעה הוא שולי וזניח. על אף הודאתה של האישה בעבירות שיוחסו לה, ואף שמעשיה גיבשו את כל יסודות העבירות שבהן הואשמה, זיכה בית המשפט את האישה מכל אשמה.
[1] ת"פ 17571-01-18 (שלום רמלה) מדינת ישראל נ' בהלקר (פורסם בנבו, 6.9.2018).
1. מבוא
2. סייגים לאחריות פלילית – הבחנה בין הגנות ה"צידוק" לבין הגנות ה"פטור"
3. עוני" כמושג משפטי
4. התקיימות של סייגים לאחריות פלילית במקרים של עוני קיצוני5. סיכום
